404 שבועות.
אתם יודעים כמה שירים זה יוצא?

אני לא יודע, ועכשיו סיימתי לעבור על כולם. זה יוצא תשע שנים של כתיבה שבועית בעונג שבת, של בחירת שיר פתיחה מדי שבוע ושבוע. לפעמים זה השיר שעשה לי את השבוע, לפעמים רק רגע ספציפי. לפעמים זה שיר שאני חייב לצעוק לכולם כמה הוא מדהים, ולפעמים זה שיר שכולם כבר מכירים אבל נגע בי במיוחד.

המון שירים פתחו 404 עונגים, ולפניהם הגיע לפעמים ציטוט מעניין שצד את עיני באותו שבוע.

כדי לחגוג 404 עונגים (כי את ה-400 העגול פספסתי, כי אני שכחן) – הנה אוסף של שירי פתיחה + הטקסט המקורי שליווה אותם בזמנו + התאריך שבו פורסמו. פשוט גללו, הקליקו, תיהנו – את כל השירים האלה אני אוהב אהבה עזה.

תשע שנים.
פאק.
תודה שאתם קוראים,

גיאחה

נ.ב. את תשע השנים הטובות נחגוג במסיבת ניינטיז משוגעת ביום חמישי, 1 באוגוסט. הנה כל הפרטים – בואו!

פורסם במקור ב-26 ביולי 2013

עזבו ז'אנרים, עזבו אינדי VS פופ, עזבו חדשנות VS שמרנות, עזבו עזבו, פשוט עזבו – פשוט תגידו לי – היש הרבה שירים מושלמים יותר מ-"Can't get it out of my head" של ELO? הרי ברור לכל אדם בעל אוזניים שהתשובה היא לא. אבל התשובה היא החלק הקל. החלק הקשה הוא השאלה: למה? למה השיר הזה כל כך נפלא? האם זה כי הוא נבואה שמגשימה את עצמה, ובכל פעם שאני שומע אותו הוא אכן לא יוצא לי מהראש במשך ימים ולפעמים אף שבועות? האם זה בגלל התזמור הפנטסטי? בגלל הסאונד הנרחב? בגלל הלחן? בחיי שאני לא יודע. אני רק יודע שבכל פעם שאני שומע את השיר הזה אני מרגיש שהחיים שלי התרחבו ממסך של אייפון ל-IMAX מלכותי ונרחב, הרבה יותר גדול מגבולות התודעה האנושית. ELO תמיד ידעו להטיס את האוזניים שלנו לחלל בשיר פופ אחד. ונכון, מיסטר בלו סקיי לוקח את השיר הזה בהליכה, אבל תחשבו כמה גדול צריך להיות כדי לקחת שיר כזה ענק בהליכה, ותחשבו כמה גאון צריך להיות כדי לכתוב את שניהם. [מפ3]

פורסם במקור ב-21 ביוני 2013

"אני נוטה לחלוק אלבומים ושירים עם האנשים שאיתם אני יוצאת, ולכן נוטה לאבד הרבה מאוד מוזיקה בפרידות"

הלנה פיצג'רלד

פורסם במקור ב-1 ביוני 2013

"מעולם לא הייתי מוכן יותר, בכל חיי, לעשות את זה עכשיו". אתם מכירים את זה. משהו מלווה אתכם כל החיים ואתם אף פעם לא עוצרים לחשוב עליו רגע מהצד אלא מקבלים אותו כמובן מאליו. הורים, למשל, או היכולת לדבר, או העובדה שצלילים של דיבור ומוזיקה הם בעצם תנועות של אוויר במרווחים קצובים, שיכולים לעבור אלינו דרך האוויר (דרך האוויר!!!) בקרינה אלקטרומגנטית בתדר נמוך שזזה במהירות האור ומפוענחת מחדש במכשיר שמתבסס על טכנולוגיה שקוראים לה חשמל שעד לפני 400 שנה בכלל לא ידעו שהיא קיימת או מה היא עושה, וגם היום היא בעצם תעלומה אדירה שגדולי הפיזיקאים לא ממש יודעים להסביר מה מקורה – או כמו הביסטי בויז, נגיד. להקה שמלווה את האוזניים שלי מאז שאני זוכר שיש לי אוזניים (אוזניים, עוד משהו שאני מקבל כמובן מאליו רוב הזמן). ואז יום אחד אתה הופך לאבא, או מאבד את הקול, או יושב רגע להבין כמה המצאות, התפתחויות ודברים שאין אלא להגדיר כ"קסמים" מעורבים בנס הפסיכי הזה שהוא לשבת ולשמוע מוזיקה – ואתה מתחיל להבין שהדבר הזה שליווה אותך כל חייך הוא לא מובן מאליו. זה לא מובן מאליו שיהיו חיים אינטיליגנטיים או בכלל על פני כדור הארץ, זה פוקס היסטרי, שדרש הסתברות לגמרי לא הגיונית של כל כך הרבה גורמים. זה לא מובן מאליו שאיזה שלושה ילדים יהודים לבנים מברוקלין יקחו את ההיפ-הופ ויפתחו לו את הצורה וישנו אותו לנצח, יקליטו כמה מהאלבומים והשירים הכי טובים בז'אנר, מחוץ לז'אנר ובגבולות הז'אנר (שרבים מהם הומצאו או שוכללו או הופרו לחלוטין ממש אצלם באולפן), וכל זה תוך כדי שהם לא שרים בעצם על שום דבר. כי מי צריך נושא כשיש לך שירים כמו "Alive", שבחרתי כאן היום כי הוא רחוק מלהיות השיר האהוב עליי של הביסטיז, הוא אפילו לא בעשירייה הפותחת, והוא עדיין כל כך טוב. אז ברור שהשיר הזה ייפתח במשפט כמו "מעולם לא הייתי מוכן יותר, בכל חיי, לעשות את זה עכשיו". כי הכל הוביל לרגע הזה. כל ההסתברויות הבלתי סבירות הובילו לכך שיש חיים על הכדור, שיש לך הורים, שאתה יכול לדבר, שאתה יכול לשמוע את השיר הזה, שהשיר הזה קיים. זה כל כך נחמד להיות חי.

פורסם במקור ב-3 במאי 2013

אם אתחיל לפרט את מגוון הסיבות שהופכות בעיניי את "Sound and vision" של דיוויד בואי לא רק לאחד השירים הכי גדולים שלו אלא לשיר מדהים באופן כללי, לא יישאר מקום לעונג של השבוע (מצומצם ככל שיהיה, due to תקופת מבחנים שעדיין לא נגמרה). אבל בתור התחלה, בואו רק נדבר שנייה על המבנה יוצא הדופן שלו. יש לו אינטרו מוזיקלי של דקה וחצי. זה קצת חריג אבל לא ממש נדיר בעולם המוזיקה הפופולרית. מה שנדיר הוא שהשיר הזה הוא שלוש דקות, כלומר חצי מהשיר הוא הקדמה אינסטרומנטלית. ואיזו הקדמה! הריף הנפלא של הגיטרה, האנחות המהדהדות של בואי, שטיח הסינתי, ואז הזמרות שמחקות את ליין הגיטרה הפשוט והממכר הזה. ובמקום לפצוח בשיר, בואי מקדים את עצמו בפראזת סקסופון כבירה וקצרצרה. כל הדקה וחצי האלו, עם כל התנופה והחיוך העליז שבהן והשירה העולצת של הזמרות, בונות ציפייה אדירה לזמר שיגרום לך לרקוד. במקום זאת, בפעם הראשונה שאנחנו שומעים את הקול של בואי הוא נשמע כאילו לא זז לו אפילו שריר אחד בפנים. קר ויבש. הדיסוננס הזה נפלא (דיסוננס נפלא נוסף תמצאו גם בשיר הסיום), ומיד אחריו מגיעה עוד תנועה לא צפויה, כשבואי משנה בשורה הבאה ("About sound and vision") את קולו למשהו ג'אזי ופומפוזי, ואז שוב, מיד אחר כך, לזעקה דרמטית בשורה הבאה ("blue, blue! electric blue") ואז שוב ("that's the colour of my room") למשהו שמזכיר את הדמות שלו כזיגי סטארדאסט. כל זה בשתי השורות הראשונות של השיר, שכאמור מגיעות אחרי דקה וחצי. ואז עוד כמה מילים, והשיר פשוט נגמר. בלי פזמון חוזר, בלי פיי-אוף להקדמה הארוכה הזו. במובן מסוים זה מקדים את מה שעושה אריאל פינק היום: יש פה מלא הוּקים נפלאים, אלמנטים פופיים מבריקים, שפשוט מסודרים אחד אחרי השני. בלי מבנה סדור או מחזורי במיוחד. וכמו שהוא בא, ככה הוא נעלם. ואם זה לא גאון פופ פוסטמודרני, אז אין דבר כזה גאון פופ פוסטמודרני.

פורסם במקור ב-15 בפברואר 2013

שני דברים מבאסים קרו לי השבוע. נתפס לי הגב, והתקלקל לי המגבר. הגב גרם לי להבין שאני מזדקן, והמגבר גרם לי להבין שאף על פי שזה לא נראה ככה, הדברים קשורים זה בזה. מכיוון שנתפס לי הגב, אני לא יכול לסחוב את המגבר הכבד לתיקון. אז כבר כמה ימים שאני נאלץ לשמוע מוזיקה רק באוזניות. המכשיר שדרכו אתה שומע מוזיקה משנה לגמרי את התחושה, זה כמו להחליף נעליים ופתאום כל הגוף זז אחרת. דברים כמו לד זפלין או ג'ז משובח אני לא ממש יכול לשמוע באוזניות, הן קטנות על זה. זו מוזיקה שחייבת לבקוע מרמקולים, לרחף בחדר, להדהד מהקירות. אז מוזיקה שהכי כיף לשמוע באוזניות שמעתי די והותר השבוע. עכשיו הלב שלי כמה למוזיקה שמהדהדת, שממלאת את החדר. הגב כבר תוקן היטב, אבל המגבר עדיין ממתין לתורו. אז אני שומע באוזניות את "About love" של בן סידראן מ-1971, פנינה יפהפיה שגיליתי באחד האוספים המופלאים של חברי הטוב מורפלקסיס, עוצם עיניים, ומדמיין. מדמיין איך השיר הנפלא הזה ממלא חדר (פעמים רבות אני מוצא את עצמי מתקלט אותו בקבלת פנים של חתונה או בפאב, והוא נשמע נפלא במיוחד), מדמיין איך אשמע אותו בקרוב באיזה ערב נעים כשהמגבר יחודש, הכבלים של הרמקולים יוחלפו בכבלים טובים יותר, והשיר הזה פשוט יישפך מהרמקולים אל החדר כמו סירופ מייפל.

פורסם במקור ב-2 בפברואר 2013

"מבקרי מוסיקה הם מוסיקאים מתוסכלים, או כך לפחות אומרת הקלישאה. זה נכון בהרבה מקרים, אבל אולי כדאי להרחיב את ההגדרה ולומר שמבקרי מוסיקה הם אנשים שיש להם תסכולים שקשורים למוסיקה"

– בן שלו

פורסם במקור ב-4 בינואר 2013

באיזושהי עיר או עיירה, ליד שולחן או על כורסא, במסעדה עם ילדיו או לבד בבית השימוש – איפשהו במרחבים הגדולים של ארצות הברית, טום וייטס מרים עכשיו אל השמיים חיוך קטן, כמעט פרטי, ומאחל לעצמו מזל טוב. הוא בן 63 היום, ואני חושב שמכל האנשים שיש להם איזשהו עניין, טום וייטס הוא האדם שלוקח הכי פחות ברצינות את טום וייטס. וייטס הוא משוגע. וייטס הוא גאון. וייטס הוא מאחז עיניים, רמאי וחקיין וגנב. וייטס עבר את השיא. וייטס הוא מוזיקאי של מוזיקאים, אמן שמעטים מבינים את גודל והיקף השפעתו. לכל אחד יש תיאוריה. נראה שהיחיד לא ממש מעוניין הוא וייטס. כן, הוא מודע לתדמיתו האמביוולנטית והוא נהנה לשחק בה, לשבור ציפיות או סתם לצחוק מהן. אבל הוא בעיקר, כך נדמה לי, עסוק בליצור עוד, ולעשות את זה די ברצינות. את היצירה הוא לוקח ברצינות, הו כן. את המותג "טום וייטס"? לא בטוח. בראיונות הוא אוהב להמציא, לאלתר, לפברק, לשקר. ידידו הטוב בוב דילן יודע על מה אני מדבר. מה הביוגרפיה של וייטס? יש כזו, והמעריצים המשקיענים גם חשפו וביררו חלק ממנה. אבל זה לא באמת משנה. התדמית שהוא מוציא החוצה היא מארג שקרים וחצאי-אמיתות שמושפרצים החוצה ביד אמן אמיתית, כלומר אמן שלא צריך לתכנן הכל מראש אלא יודע להופיע כל הזמן. ב-2006 הוא שוב נגד את הציפיות כשהוציא אוסף משולש שהוא לא אוסף להיטים בכלל, וגם לא אוסף שאריות חצי מחוממות שעדיף היה לו היו נשארות במגירה. האוסף ההוא, Orphans, מכיל שירים עזובים, שאריות, בי-סיידז ושיתופי פעולה – והוא אחד הדברים הכי טובים שווייטס הוציא אי פעם! זה מדהים, תחשבו על זה רגע. וייטס מוציא אוסף שאריות, והוא נשמע כמו האלבום הכי טוב שרוב האמנים יכולים לחלום עליו. "Lie to me" שפותח אותו הוא שיר מוזר מאוד אצל וייטס. קודם כל כי הוא רוקנרולי, ז'אנר שווייטס נמנע ממנו במשך עשורים. שנית, כי הוא נשמע קצת כמו פארודיה על אלביס. שלישית, כי הוא לא כל כך נשמע כמו טום וייטס. לפחות לא בהתחלה. ככל שהוא ממשיך, נחשפות השיניים החדות של וייטס הנעוצות בבשר השיר הזה. את חייבת לשקר לי, מותק, הוא שר, ובתור יוצר-שקרן-אספן-רמאי הוא יודע בדיוק על מה הוא מדבר. מר וייטס, לחייך, ולעוד שנים רבות של מוזיקה נהדרת כזאת, של אסיפת גרוטאות ושיופן לכדי אמנות חדה, מבהיקה, מרעננת.

פורסם במקור ב-7 בדצמבר 2012

מהרדיו האמריקאי ציפיתי בעיקר לזבל, תחנות טופ 40 שמשדרות רק ריהאנה וגאגא ומלא קאנטרי סופר-מופק וסופר-מעפן. והיי, די צדקתי בסך הכל. אבל לאורך הסקאלה מצאתי גם כמה דברים מעולים: תחנות מקומיות שמשמיעות בלוז וסול ישן, תחנות קולג' שמנגנות מוזיקה אלטרנטיבית מהעיר שלהן, ותחנות דיבורים נפלאות של תסכיתים ומנחים שמדברים ארוכות כי הם חושבים שאף אחד לא מקשיב. והיו שני שירים ששמעתי גם בתחנות של רוק אלטרנטיבי וגם בתחנות של טופ 40, ותפסו לי את האוזניים חזק מאוד. אחד מהם יפתח את העונג הזה. אלכס קלייר הוא אנגלי בן 27, שיצא פעם עם איימי ויינהאוס כשהוא היה אלמוני והיא הייתה בחיים. ואז הוא כתב אלבום בכורה של רוק-סול, ואיכשהו נוצר מצב מפתיע שבו הפיקו את האלבום לא אחרים מאשר מייג'ור לייזר (דיפלו וסוויץ'). אז זה הפך לתערובת קרוסאובר מעולה שנשמעת כאילו הבלאק קיז גילו את הדאבסטפ. "Too close" הוא שיר אדיר. בין היתר כי הוא לוקח מבנה ישן ומוכר (זה כמעט שיר בלוז) וטוען אותו במשהו חדש מאוד. כנראה שרק ככה הדאבסטפ יכול לפרוץ את חומות רדיו המיינסטרים בארה"ב, הרבה אחרי שהוא הפך לכמעט סטנדרט במסיבות. השיר הזה הופיע בפרסומת של מייקרוסופט שמשודרת בארה"ב ברצף כבר חצי שנה. כך אלכס קלייר היט דה ביג טיים. השיר דהר בבילבורד והביא לו תהילה, עד למקום השמיני במצעד הסינגלים, ואז קרה משהו בלתי צפוי – קלייר חזר בתשובה. חרדי והכל. לא מופיע בשבת, קופץ לירושלים בקיץ, כאלה. מתיסיהו? מי זה?

פורסם במקור ב-26 באוקטובר 2012

קורה לי שאני נסחף בהתלקחות מהירה של התלהבות כשאני שומע לראשונה מוזיקה של אמן שאינני מכיר. זה נע בין הנהון של עניין ראשוני לבין פעירת עיניים בשתיקה, שאומרת: מה זה הדבר המדהים הזה, מאיפה הבאת את זה ותן לי עוד ועכשיו (אני מודה, לפעמים ההצהרות האלו גם יוצאות לי בקול רם). אבל אני גם מודה שהתגובה הזו מתעוררת אצלי בעיקר מול מוזיקאים, ופחות מול ווקליסטים, זמרים או ראפרים. זה קרה לי עם פטריק ווטסון, למשל, ועם עוד זמרים ספורים שהקול וסגנון השירה שלהם היה כל כך מיוחד, שמיד נצמדתי למוזיקה שלהם וסירבתי לעזוב. אבל בדרך כלל זה קורה בגלל עיבודים, צלילים שיוצאים מכלי נגינה או ממחשבים. אני חושב שעד שנתקלתי השבוע באנג'ל הייז, תגובה נלהבת כל כך מעולם לא שטפה אותי במפגש ראשון עם ראפר, או במקרה הזה, ראפרית. זה קרה כשנכנסתי ל-Music robot, אתר חדש ומוצלח שאוסף המלצות מוזיקליות חדשות מבלוגים שונים ומציג אותם בצורה נוחה. שמעתי שני אמנים קצת משעממים ואז התחיל השיר הזה, "New york", שתפס אותי מיד עם מחיאות הכפיים שלו, והדגימה של גיל סקוט-הרון. כשהייז נכנסה, חשבתי שנפלתי בטעות על קטע של ניקי מינאז', או על איזה רימיקס משונה שבו לקחו שיר של ג'יי-זי והפכו את הקול שלו לקול נשי. אני לא מבין כמעט שומדבר בכל הנוגע לפלואו ודברים כאלה, ולא יודע להגיד לכם מה נחשב משוכלל מבחינה טכנית בכל הנוגע לראפ. אני רק יודע שהדרך שבה הייז מרפרפת תופסת אותי בגרון. היא מהירה, חדה וסוחפת, ומשני השירים שלה ששמעתי מהאי-פי שבדרך, אני יכול להמר עליה ככוכבת חדשה. היא כמו מינאז' אבל עם פחות טירוף, ואלוהים יודע שכבר מזמן לא הייתה לנו ראפרית גדולה חדשה.

פורסם במקור ב-13 ביולי 2012

למרות שמוצאי מצד אבי הוא מזרחי (אני יודע, ההלם!), ואבי גדל בילדותו גם על מוזיקה ערבית, קשה מאוד לומר שגדלתי על המוזיקה הזאת. למעשה, כפי שכתבתי בעבר במקום אחר, מהר מאוד למדתי להעביר תחנה בבוז בכל פעם שהמחט בסקאלה נחתה על סולמות ומקצבים ערביים. אבל אחרי שאמנים ישראליים, מברי סחרוף ועד דיקלה, פתחו את החרך והרגילו את האוזן, הצמא הגיע ואיתו שיטפון קטן, שהתחיל עם אום כולתום והתרחב מאז. אני מחובר לקפה גיברלטר ושומע מדי פעם מוזיקה מלבנון, מאלג'יר ומאיראן, אך מלכת המוזיקה הערבית שמרטיטה את לבי הייתה ונשארה מצרים. כשלמדתי לא להעביר מיד תחנה אלא קודם כל להקשיב רגע, נפלתי באיזו נסיעת לילה על צלילים שמילאו את נפשי התרגשות, אושר ונגעו לי עמוק עמוק בשורשי הלב. שיזמתי בלי שום ציפיות, ולהפתעתי קיבלתי זיהוי: עבדל חלים חאפז. "מי?" שאלתי את עצמי בקול רם, ולא ידעתי שזה כמעט שקול לפעם הראשונה שבה שומעים שיר של אלביס ושואלים "מי?". חאפז אכן היה מעין אלביס מצרי: זמר שזכה בתחילה להתנגדות בגלל הסגנון החדש שהביא, אבל מהר מאוד זכה לשבחים ולהערצה עצומה, הפך לשחקן קולנוע מבוקש ונחשב לאחד מגדולי הגדולים של המוזיקה המצרית. כמו אלביס הוא היה מעורב מאוד בכתיבה, הלחנה ועיבוד השירים, וכמו אלביס הוא מת מוקדם מדי, בגיל 47 (ועל פי השמועות, מעריצים ספורים התאבדו בשל החדשות על מותו). כמו אצל אלביס, מעריצים רבים מאמינים שהוא עדיין חי. בניגוד לאלביס, למרבה הצער, הוא התרכז בעיקר בהופעות, שהיו מרכז פעילותו, וההקלטות שלו פזורות ומעטות. אני אוסף מפה ומשם שברים של אוספים ואנתולוגיות, ומנסה להרכיב אוסף הגון (אם יש לכם הקלטות, אשמח אם תשתפו אותי). אתם אולי מכירים את "אולולו" שלו, שזכה לגירסת כיסוי מצליחה של סרנגה, והוא קרוב יותר לשירי הענק של אום כולתום ופריד אל אטרש. אבל אני התאהבתי בקטע ממש מגניב שלו, מסוף שנות השישים, שמושפע בבירור ממוזיקה איטלקית וצרפתית ואמריקאית של אותן שנים, ונקרא "יא מוגרמין יא אשיאין" (המאוהבים, המאהבים) ומצליח לשלב גם את היופי של המוזיקה המצרית, וגם את הפופ האירופי של אותן שנים (וחצוצרות!).

פורסם במקור ב-22 ביוני 2012

ואז Jay-Z ניגש למפיק האגדי ריק רובין, הבחור שאחראי (בין השאר) לאלבומים הראשונים של הביסטי בויז, לחיבור בין אירוסמית' לראן די-אם-סי, ניין אינץ' ניילז ורד הוט צ'ילי פפרז בשנותיהם היפות ביותר. וג'יי אמר לו: ריק ידידי, יש לי פה כמה בתים שחבל על הזמן, אבל אני צריך כוח אש. יש לך אולי חמישה מגה-טון של ביט להפיל לי על השיר הזה? אז ריק בוודאי חרש קלות בזקנו הארוך, היטיב את משקפי השמש הנצחיים ואמר לו אתה יודע מה, אני חושב שיש לי משהו בשבילך. והוא שלח את היד אל מאחורי הגב ושלף את אחד מתותחי-היד העצומים האלה ששוורצנגר מחזיק בדרך כלל ביד אחת כשהוא הורג את הרעים. תשים את זה רגע על הפטיפון, אמר ריק, תבדוק איך זה יושב לך. ככה, לפחות בראש שלי, נוצר "99 problems", אחד השירים הגדולים של העשור האחרון. כל סיפור אחר יהיה מאכזב, לאור העוצמה האדירה של השיר הזה.

פורסם במקור ב-26 במאי 2012

רוב השירים שאני אוהב באמת, אוהב אהבה עזה, אהבת אמת גדולה, הם שירים שלאו דווקא הרשימו אותי ברגע הראשון. הרשימה הדמיונית של השירים האלה מתעדכנת בתדירות שהולכת ופוחתת. לא כי יוצאים פחות שירים ענקיים ומדהימים, חלילה. אלא פשוט כי קצב החיים ובעיקר הקצב בו התרגלנו לקלוט ללעוס ולעבד מוזיקה נהיה מהיר יותר. המון שירים, שלא לדבר על אלבומים, לא זוכים להאזנה החמישית שבה יפתחו פתאום כל הפרחים הנסתרים בשיר. הרבה פעמים הם לא זוכים אפילו להאזנה השנייה. כן, שמענו, לא מגניב, הלאה. אבל רוב השירים היפים באמת דורשים מאתנו לעבוד קצת בשבילם. זו אחת הסיבות שאנחנו אוהבים אותם – כי אנחנו מרגישים שהרווחנו אותם. ומנגד, יש את יחידי הסגולה, שירי ענק שמהרגע הראשון, מהפגישה הראשונה, מכים אותך בכל עוצמת היופי שלהם, או לפחות במספיק יופי כדי שתחזור לעוד האזנות ותגלה עוד שכבות של יופי שלא גילית קודם. יש כאלה, וזה נהדר כשהם מגיעים, אבל הם מיעוט נדיר, והם יכולים להטעות בקלות. שיר שהדהים אותך בהאזנה הראשונה לא בהכרח יחזיק גם בהאזנה האלפיים. "House of jealous lovers" של The Rapture שייך ליחידי הסגולה הנדירים והנפלאים האלה. שיר שהכה אותי בתדהמה ברגע הראשון ששמעתי אותו (לא הזיק גם הקליפ הנהדר), וממשיך להכות אותי באותה תדהמה בכל פעם שאני שומע אותו גם היום, עשר שנים אחרי שיצא. השיר הזה התחיל ב-2002 ולא נגמר מעולם. אני עדיין רוקד מאז, ברצף.

פורסם במקור ב-27 באפריל 2012

עשר שניות בלבד לתוך השיר, חברי יוסי בבליקי הגיב לביצוע הזה של "California dreaming" בדיוק כמוני: הוא תפס את הראש, פער את העיניים, ושאל "מה זה הדבר המדהים הזה?". לי זה קרה תוך כדי האזנה שגרתית לרדיו הכי טוב באינטרנט (עד עליית הקצה), All songs 24/7 של NPR. אחרי רצף של שירים נחמדים שאני אוהב נכנס פתאום הבחור הזה, Lee Moses, אלמוני עבורי, עם הקול מלא הכאב והחיספוס, עם הפאקים בערוץ של הגיטרה, עם החצוצרות שהוקלטו בצורה הרבה פחות מאופטימלית – והפיל אותי לרצפה. רצתי מיד לחפש את האלבום המלא שלו ומצאתי רק אלבום אחד. כמו Baby Huey הענק, שהומלץ כאן בעבר (ומזכיר לא מעט את מוזס), גם לי מוזס הוציא רק אלבום מעולה אחד בתחילת שנות השבעים ונעלם לתהום הנשייה, עד שמת ב-1997. מה כל כך מפיל אותי בביצוע הזה? החיספוס, התשוקה, הכאב, הסאונד, ובעיקר העובדה שמוזס הפשיט מהשיר הזה את כל ההרמוניות הקוליות המפוארות שפירסמו אותו, את הקול השני המפורסם בהיסטוריה של הפופ, ועדיין מצליח להגיש את השיר בצורה שלמה ומלאה, ואפילו להוסיף עליו משמעויות ורגשות שלא הופיעו בביצוע המפורסם של המאמאז והפאפאז. והאמינו לי, האלבום המלא, Time and place, שווה את הזמן שלכם. ומכיוון שאין היכן לקנות אותו בצורה חוקית ורשמית, הנה הוא להורדה. [מפ3]

פורסם במקור ב-16 במרץ 2012

בשעת לילה מאוחרת מצאתי את עצמי משלטט, משוטט בין ערוצים שחודשים או שנים לא התעכבתי עליהם ליותר משלוש דקות. והנה עמדתי פנים מול פנים עם VH-1, ערוץ לא רע בסך הכל, ששידר מצעד לא צפוי מבחינתי: 20 הסינגלים הנמכרים ביותר של Muse. היחסים שלי עם מיוז דומים לרוב מערכות היחסים בגיל הנעורים: הידלקות זהירה לצלילים הראשונים של "Muscle museum" ונפילה קשה בשבי קסמיה עם "Unintended", תקופת זוהר של אושר ואהבה ללא סייג עם Origin of Symmetry, ספקות ראשונים ב-Absolution ואז פרידה כואבת, מלאה ברגש ובזעם ובתשוקה, עם Black holes and revelations. כמעט כל מה שיצא מהלהקה הזו מאז הוא מבחינתי כואב בלב. לראות את זו שפעם אהבתי בכל לבי, שפעם מצאתי בה יופי ועומק (ועדיין אני מוצא, באותם שני אלבומים נפלאים, וגם באוסף הביסיידים הנהדר Hullabaloo) וחשבתי שהיא אחת מאהבות חיי הגדולות ביותר – לראות אותה ככה יוצאת לתרבות רעה, מתפקרת. והנה לפת אותי ערוץ המוזיקה הדוהה הזה ולא הצלחתי לזוז מהספה, שר בקול את השירים האהובים שלא שמעתי יותר מדי זמן, מופתע לגלות כמה מילים אני זוכר בעל פה, לנגד עיניי חולפת ההיסטוריה המצולמת של מיוז, ההיסטוריה של האהבה והלב השבור. קל נורא להשליך בצד הדרך להקה שפעם אהבת בגלל שאחרי אלבום או שניים ששבו אותך הכיוון השתנה ואתה לא (או להיפך). קל מאוד להיפרד ממישהי ולבטל את כל הרגעים הטובים שכן היו שם. השעתיים הנהדרות והמכאיבות מול הטלוויזיה הזכירו לי כמה אני אוהב ונהנה מהלהקה הזו, וחזרתי לטחון את אוריג'ין כאילו אין מחר. היה מחר, וגם בו המשכתי. הקטע האהוב עליי באלבום הזה היה תמיד "Dark shines" (וכמובן "Plug in baby" האלמותי), אבל לפתיחת העונג הפעם בחרתי דווקא את "Citizen erased", עם הפתיח הנהדר והסיומת הארוכה, האפית. מיוז, את יכולה מצידי להקליט כמה אופרות חלל פוטוריסטיות ופסודו-פשיסטיות מגוחכות שתרצי. תמיד יהיה לנו את אוריג'ין.

פורסם במקור ב-10 בדצמבר 2011

"ג'נטלמן הוא מי שיודע לנגן באקורדיון, אבל בוחר שלא לעשות זאת"

– אנונימי

פורסם במקור ב-25 בנובמבר 2011

הרבה מילים נשפכו בשנה האחרונה על אלבום הבכורה של ג'יימס בלייק. כמעט כולן מוצדקות. כן, זה אלבום מרגש לאללה. כן, זה אלבום שמביא שתי מגמות נפרדות אך קשורות לכדי שיא אמנותי (הדאבסטפ, והמניפולציות על קולו של הזמר העדין, ראו תום יורק, בון איבר וסולנית דה נייף). וכן, אני יודע שזו אמירה גדולה, אבל זה אלבום שמשכתב את החוקים המקובלים של מהו סינגר-סונגרייטר. מה שמדהים כאן הוא הסינתזה: איך באלבום אחד מותכים ביחד כישרון אדיר לבניית סאונד והרכבת דינמיקה של שיר (כאמור: בלייק הוא תלמיד דאבסטפ מחונן ומיומן), הגשה מלאה בנשמה, נסיוניות. ובעיקר, שימוש מרתק בחלל ובמרכיב הנדיר הזה במוזיקה: דממה. עם כל המרכיבים שרשמתי כאן היה יכול בלייק להוציא אלבום אלקטרוניקה מעולה ותו לא. אבל הוא בחר להיות סינגר-סונגרייטר. כשאנחנו שומעים את המושג הזה אנחנו חושבים אוטומטית על גיטרה אקוסטית, או על פסנתר. ויש כאן פסנתר לרגע, אבל כמעט כל הצלילים באלבום הזה הם דיגיטליים, ממוחשבים, מסונתזים, אלקטרוניים. והם בכל זאת, קודם כל, שירים. לא טראקים, לא טיונים, לא רצועות, לא קטעים. שירים. אפילו "I never learnt to share" עם המנטרה החוזרת בלבד הוא קודם כל שיר נשמה ורק אז קטע אלקטרוני עוצר נשימה, במיוחד הנסיקה אל התהום שנפערת באיזור 3:40, רגע ששומט את האדמה מתחת רגליי בכל האזנה. להיות סינגר-סונגרייטר אחרי ג'יימס בלייק מחייב בחינה מחדש של הבחירות שלך. האם אני תקוע עם הגיטרה מבחירה או מכורח? בלייק הראה שאפשר להיות סינגר-סונגרייטר גדול, אנושי ומלא חום גם בהפקה אלקטרונית-דאלקטרונית. הוא לא הראשון שעשה את הדברים האלה, אבל הוא הביא אותם לכדי נקודת שיא שקבעה סטנדרט חדש עבור כל מתחריו. בהצלחה להם. בינתיים, במיוחד עם הגשם הזה, אני לא מפסיק לשמוע את האלבום הזה השבוע.

פורסם במקור ב-19 בנובמבר 2011

"מוזיקה היא חשובה מכדי שנשאיר אותה רק בידי המקצוענים"

– רוברט פולגום

פורסם במקור ב-6 באוגוסט 2011

הו, היומרנות. איזו ידידה הפכפכה היא לאמנות. היא יכולה לרומם אל הפסגות הנשגבות או להפיל אל תהומות המבוכה. בלי יומרנות, לא היינו מקבלים את The Wall של פינק פלויד, את סרג'נט פפר, את הביץ' בויז, או להבדיל, את Ys של ג'ואנה ניוסם, את 69 שירי האהבה של המגנטיק פילדס, את קנייה ווסט. מצד שני, בלי יומרנות אולי היו נחסכים מאתנו כמה אסונות מוזיקליים ואמנותיים אחרים, כאלה שאנחנו לא מסוגלים לשמוע בלי לעוות את פנינו בבוז, בראשנו רק שאלה אחת: "מה, הם לא ידעו שהם מגזימים?" אבל ככה זה, כדי להרחיב את גבולות האמנות והיצירה צריך להעיז, צריך להגזים, צריך ללכת רחוק יותר. וכשמעיזים לפעמים נכשלים. יש שיגידו שג'ים ג'יימס, הראש השעיר העומד של My morning jacket, הלך רחוק מדי עם יומרנותו כבר באלבום הקודם. אני אגיד שטוב שג'יימס לא יורד מרכבת היומרנות. הוא אולי לא ירחיב את גבולות האמנות הידועה לנו, אבל הוא בהחלט ילך ויטשטש את הגבולות בין ג'וני קאש לפרינס. "Holdin on to black metal" הוא שיר רוק שאפתני. המקהלה, כלי הנשיפה, המבנה, השאיפה המובהקת להיות שיר שיסחרר את ראשך. אלמלא הם היו מצליחים, זו הייתה נשארת יומרנות בלי כיסוי, מבוכה. למרבה השמחה, השיר הזה עובד לגמרי, ומהרגע שהאלבום החדש של מיי מורנינג ג'קט מגיע אליו, אני מוצא את עצמי שומע אותו כמה פעמים בלופ לפני שאני ממשיך. [מפ3]

פורסם במקור ב-9 ביולי 2011

כבר שבועיים שהשיר המושלם הזה לא יוצא לי מהראש. האלבום כבר בן כמה שבועות והשיר עצמו ראה אור הרבה קודם, כך שעבור עכברי הייפ מאשין זה לאו דווקא חדש באוזן. וגם אצלי, בסיבוב הראשון לפני כמה שבועות, השיר הזה לא ממש נשאר אלא יותר חלף. אבל בהאזנה מעט יותר קשובה, התגלה יהלום. אינדי פופ הוא במיטבו כשהלחנים הם פופ והעיבודים\הפקה באים מעולם ההפקה העצמאית, וזה בדיוק מה שעושים כאן Cults, שאלבום הבכורה שלהם עשוי בהחלט להיות המרענן הרשמי של הקיץ הזה (אולי לצד הבכורה של Givers). מבנה, דינמיקה ולחן של שיר פופ-סול מעולה, הפקה קצת לו-פיית וסאונד יותר עכור מהצלילות הצבעונית של הפופ המיינסטרימי, עיבוד פשוט ויעיל, כמעט מינימליסטי. זה כל מה שצריך, ו-"You know what I mean" הפך תוך שלוש האזנות רצופות לתולעת-אוזן שלא יוצאת כבר שבועיים. אני משמיע אותו לכל מי שנכנס אליי לאוטו, והוא עומד לככב במיקסטייפ חדש שאני מקווה להשלים בשבועות הקרובים ולפרסם כאן. קיץ נעים.

פורסם במקור ב-25 ביוני 2011

"יש הבחנה מקובלת באמנות בין יופי לאמת, ואני לא מקבל אותה"

- שלום גד

פורסם במקור ב-16 באפריל 2011

"אנשים צעירים חושבים על האינטרנט כמשהו שמגלם נעורים וחדשנות וחופש ויופי, באופן שבו דור שנות השישים חשב על רוקנ'רול"

ג'רון לנייר

פורסם במקור ב-12 במרץ 2011

הייתה לי השבוע שיחה מעניינת מאוד על דת. אני מחשיב את עצמי אגנוסטיקן (ולכן מקבל הרבה פעמים את התגובה "יא מתחכם, תגיד שאתה אתאיסט וזהו"; אבל לא, יש הבדל), וכמי שגדל בקיבוץ למדתי לבוז לרוב הצדדים של הדת הממוסדת. החברה איתה דיברתי אמרה שהיא אתאיסטית, ולכן כשהיא בחגים עם המשפחה היא לא שרה שירים שמכילים טקסט המהלל את האל וכולי. אני טענתי שבעוד אני מבין את הסלידה מהצד האמוני של החגים, אני מוצא הרבה מאוד יופי ואפילו נחמה בחגים שאני חוגג עם משפחתי. לא בגלל הצד הדתי או האמוני, אלא כי בעיניי, אף על פי שהמקור של החגים האלה הוא אמונה באל שכפי הנראה לא קיים, זו יותר מסורת קהילתית, משפחתית ותרבותית – ולדברים האלה יש חשיבות. כך או אחרת, המחשבות האלו התערבלו במוחי כשחזרתי שוב לאחד האלבומים הכי נהדרים שנתקלתי בהם השנה, האלבום של Pastor T.L. Barrett and the Youth for Christ choir. בארט הוא טיפוס צבעוני שכיהן ככומר הראשי של הכנסייה הבפטיסטית Mt. Zion בשיקגו החל מסוף שנות השישים. הוא מנהיג כריזמטי שאוהב מאוד מוזיקה (הוא ממשיך לשאת דרשות בכנסייה שלו גם היום), ומשך לכנסייה שלו בין היתר אמנים כמו אייזק הייז ו-Earth wind & fire. ב-1971 הוא כינס את מקהלת הצעירים והוציא בהוצאה עצמית אלבום אחד אדיר של גוספל וסול – עתיר גרוב, פ'אנק וקטעי מקהלה מכשפים – שיצא מחדש לפני שנה על תקליט בלייבל המעולה הזה. השיר הפותח, "Like a ship (without a sail)" הוא אחד השירים האהובים עליי בשנה האחרונה, הוא פשוט מתפוצץ מטוּב, סוחף כמו ספינה על רוח טובה, ומהרגע שאני שומע אותו היום שלי משתפר. אלוהים או לא – במוזיקה ככוח שמשנה חיים אני לגמרי מאמין.

פורסם במקור ב-29 בינואר 2011

"זה שהורדת השבוע עשרים אלבומים לא אומר שהקשבת באמת אפילו לשיר אחד"

חסר תרבות

פורסם במקור ב-13 בנובמבר 2010

יש לי תאוריה. אולי לא תאוריה, אלא דעה. אפילו לא דעה, אמונה. אני מאמין בלב די שלם שבשנים בהם אנו חיים כעת יש מספר נאה של יוצרים, שלו היו פועלים ארבעים שנה מוקדם יותר, הם היו הופכים לעמודי תווך של המוזיקה, כמו שלאונרד כהן, פול סיימון, ניל יאנג או ג'וני מיטשל הם עמודי תווך כאלה. יוצרי ענק, שברור כיום לכל שהיצירה שלהם נדירה ביופיה, עשירה בתכניה, ומשפיעה עד היום. השינוי הוא במודל התקשורתי. אם פעם ניל יאנג צמח להיות זמר ענק והיה מוסכם על חלק גדול מהמאזינים שהוא זמר ענק – הוא היה ענק. דיברו עליו, שמעו אותו, ניתחו אותו, הלכו אחריו, חיכו לו. היום אם אומרים על ג'ואנה ניוסם שהיא יוצרת של פעם בדור, אז אומרים. למה מי זה שאומר? האוטוריטה נעלמה. פעם הרולינג סטון, תחנות הרדיו או אפילו סתם הקהל הרחב היו יכולים להמליך אמנים (לטוב ולרע, אבל בעיקר לטוב) שאכן שווה לשמר את אמנותם ולהתחמם לאורה. היום הקולות כל כך מרובים וכולם שווים במשקלם, שאם קוטנר או זיין לואו או ניק הארקורט דוחפים אמן שנשמע ייחודי ורב ערך לאוזניהם המלומדות והמנוסות – במקרה הכי טוב הם יצליחו לדחוף את האמן קצת קדימה. הוא לא יהפוך לבן אלמוות. זה לטוב ולרע. בעיניי, זה לרע כשמתהלך בקרבנו אמן מהפנט, מהמם ומרגש כמו Iron & Wine, והוא רק אחד מבין רבים ולעולם לא יזכה למעמד אגדי כמו של לאונרד כהן, למשל. כאמור, יש בזה גם טוב – מעמדים אגדיים באים עם בעיות משלהם. אבל הרע גובר על הטוב, כי היופי הנדיר הזה נחסך מאוזניים כה רבות, ויכול להיות שלילדים שלי לא יהיה מושג מי זה והם לא ישמעו את שמו לעולם אם לא אשמיע להם את האנונימי הזה מתחילת שנות האלפיים. וחבל. כי גוף היצירה של סם בים הוא מדהים באיכותו, הכתיבה שלו יפהפיה ולא נופלת ברגישות ובתבונה שלה, בעיניי, מכל הנזכרים לעיל. כי אפילו שיר צדדי באלבום כמו "Ressurection fern" יכול להיות שיר שמשנה חיים. שיר שנוגע בלבבות ומפשיר אותם.

פורסם במקור ב-6 בנובמבר 2010

אני לא מאמין למי שלא מאמין בצירופי מקרים. אין דבר יפה, מעורר פליאה והשראה מצירופי מקרים. לפני כמעט עשור ישבתי בדירה של חבר. שתינו שוקו ועישנו סיגריות, ועברתי לו על הדיסקים. שלפתי אחד ושאלתי מה זה, והוא אמר אה, זה דיסק שפעם הייתי שומע ואני כבר לא שומע יותר. רוצה? קח אותו, שלך. מיד לקחתי. שאני אגיד לא לדיסק בחינם? חלילה. לקחתי ושמעתי, אבל בכלל לא נהניתי. לאוזניי מודל תחילת העשור זה היה בלגן מדי, פרוע מדי, אגרסיבי מדי. תנו לי קצת רדיוהד ואביתר בנאי ואני מבסוט חלאס. וכך הנחתי בצד את Now I got worry של Jon Spencer blues explosion, אחד ההרכבים עם השם הכי קולע ומדויק שאי פעם קמו. ברבות השנים גם אני העברתי את הדיסק הזה הלאה, אחרי שלא שמעתי אותו יותר מפעמיים. והנה לפני מספר שבועות נסעתי צפונה עם חבר אחר לגמרי, שהביא דיסקים לדרך. אחד מהם היה אלבום שלא הכרתי של אותו פיצוץ בלוז ג'ון ספנסרי. עכשיו, אחרי שהטעם המוזיקלי שלי הספיק לחפור אחורה ולדהור קדימה ולהתרחב לכל הכיוונים, נדלקתי. כשחזרתי הביתה הורדתי את אותו הדיסק שהיה לי פעם, בלי לדעת בכלל שזה אותו הדיסק, סתם הורדתי מה שמצאתי. וטחנתי את האלבום הזה. את השיר שהכי אהבתי, "Wail", צרבתי על דיסק עם עוד כמה שירים, כדי לשדר ב"תדר". והנה לפני שיצאתי לאינדיגנב ביקש ממני מתן להביא דיסקים שהכנתי לתכנית המשותפת שלנו ב"תדר", כי אין מספיק מוזיקה להשמיע בין ההופעות. אז הבאתי. ודווקא הדיסק עם "Wail" נשאר איכשהו באוטו, והצטערתי על כך נורא, כי ממש חיכיתי לשמוע את השיר הזה מתפוצץ פתאום בין ההופעות בחגיגה המדברית המשחררת הזו. ולפתע, רגע לפני ההופעה של טל כהן-שלו, אם אני לא טועה, פרצו הרמקולים הנגביים בריף החביב עליי בחודש האחרון, וגרמו לי לקפץ כמו מטורף בזמן שכולם הלכו לשתות בירה. השיר ששכחתי באוטו הגיע בכל זאת, מה הסיכויים? אני מניח שהתודה מגיעה לאביב מארק. אני לא מתווכח עם צירופי מקרים, בטח לא כשהם פועלים לטובתי. אחרי שוויתרתי על השיר פעם אחת בבורותי, אני לא מתכוון להרפות ממנו עכשיו, כשהוא הגיע שוב לחיי. רק תעשו לי טובה: תגבירו. מלא.

פורסם במקור ב-16 באוקטובר 2010

"אין חוק שאומר שרק בעל השכלה מוזיקלית יכול ליהנות ממוזיקה, ואבוי לנו אם היה חוק כזה"

– פרימו לוי

פורסם במקור ב-24 ביולי 2010

אם מישהו תהה איך, בדיוק, נשמע צלילו הבהיר של לב נשבר, כל מה שהוא היה צריך לעשות הוא להניח בשקט מכשיר הקלטה בחדר השינה שלי ביום ראשון בבוקר, עת התעוררתי, בדקתי מיילים מהמיטה, וגיליתי שמארק לינקוס התאבד. גם עכשיו, צירוף המילים הזה גורם לקרקע להישמט מתחת לצעד הבא שלי. והכי נורא הוא שאין גם מה להגיד. לא יכולנו לראות את זה קורה, וגם אם כן לא יכולנו לעשות כלום. מה לי ולבחור אמריקאי בן ארבעים ומשהו אי שם בארצות הברית, איזה קשר יכול בכלל להיות בינינו מלבד הקרסים שנעצו השירים שלו בחלקים הרכים יותר של הנפש שלי? כשגיליתי שהוא מת כל הקרסים האלו נמשכו בבת אחת. כיף זה לא היה.

אז אולי כן יכולתי לראות את זה קורה, ולו רק מפני שהסיבה ששירים רבים שלו נוגעים בי, מרגשים אותי, מעציבים אותי וגורמים לי להתפעם מרוב יופי, היא כי יש בהם תמיד את התערובת הזו של יופי ושבירות. משהו מאוד עדין ורעוע יושב בבסיס כל השירים של Sparklehorse, גם הרועשים שבהם, משהו שמזכיר לי כל הזמן שהחיים לא בטוחים ושלמים ושמחים ומוגנים. כל אחד מאתנו, גם השמחים והשלווים ביותר, הוא אדם סדוק ומצולק, עטוף חומות הגנה ולמוד שריטות וכאבים. המוזיקה של ספארקלהורס תמיד הזכירה לי את זה, והצליחה לגעת תמיד באיזה אור ויופי נשגבים דווקא מפני שהיד של לינקוס נשלחה לאור הזה דרך חרכים וסדקים בקליפה המגנה עלינו, ובמאמץ רב.

עבר כמעט שבוע מאז פורסמה התאבדותו ואני עדיין לא מעכל את זה לגמרי. אני עדיין מרגיש כאילו לא איבדתי זר מוחלט, אלא כאילו איבדתי מישהו שהיה קרוב אליי מאוד אבל לא דיברנו כבר שנים.

פורסם במקור ב-13 במרץ 2010

נעמדתי היום באמצע הרחוב. הלכתי ממקום אחד לאחר, כבר שכחתי מנין לאן, אוזניות גדולות על האוזניים והנגן ביד, ותוך כדי הליכה טרודה חיפשתי משהו שמתחשק לי לשמוע באותו רגע, מסוג הרגעים שבהם התעצבנת על משהו שכבר שכחת מה הוא היה, אבל התחושה חסרת המנוחה עדיין נותרה לך בגוף ושום דבר לא מתחשק לך כרגע. גלגלתי את הכפתור וצעדתי את הצעדים ואז הייתי חייב לעמוד על מקומי. "For real" של אוקרביל ריבר נצנץ תחת אצבעי. הסתבר שבהיסח הדעת האצבע שלי הובילה אותי אליו מעצמה, כמו ידעה לאן הלב שלי מכוון באותו הרגע. לא שמעתי את השיר הזה מאז ההופעה המדהימה שנתנה החבורה המפוארת הזו בבארבי בספטמבר, לפני יותר מדי זמן. אהבתי את השיר הזה מזמן אבל בהופעה הוא זינק מהבמה, תפס לי את הלב באגרוף, ניער אותו והשליך אותו על רצפת הבמה למרגלות ויל שף. ומאז הוא לא עבר לי באוזניים, עד היום. זה מרגש, להיפגש מחדש עם שיר גדול שאתה אוהב נורא, אחרי חודשים, ולגלות אותו פתאום מחדש. וזה היה ונשאר שיר גדול של להקה גדולה, שגורמת לי להרגיש גדול בעצמי כשאני מקשיב לה.

פורסם במקור ב-6 בפברואר 2010

"מי שמוסיקה היא חלק הכרחי מחייו יודע זאת; לפעמים האהבה המוסיקלית החדשה שלנו מספרת לנו משהו על עצמנו שעוד לא ידענו לנסח במילים"

– עידן לנדו כותב על היוצא מהכלל

פורסם במקור ב-30 בינואר 2010