כל מי שמכיר את טעמי המוזיקלי יודע שלצד העדפות, נטיות וסטיות מוזיקליות ידועות, יש לי אהבה עזה למושג החמקמק הזה, שנקרא "גרוב". הגרוב ידידנו חמקמק וחלקלק הוא עד מאוד, כמו סבון שקשה לתפוס אותו כשהוא בורח לך מהידיים. זו לא הייתה מטאפורה טובה במיוחד אז תמשיכו לקרוא ועוד שניה אבהיר. כמו emo או פורנוגרפיה, קצת קשה להגדיר מדעית או מילונית את המונח "גרוב", אבל אזהה אותו מיד אם אתקל בו. לצורך העניין אצטט את סטיב טלהוס, שאני חייב להודות שאין לי רבע מושג מי הוא, שאמר "כשאפילו אנשים שלא יכולים לרקוד רוצים שיתחשק להם לרקוד, כאן נכנס הגרוב". אבל אל תתבלבלו. גרוב זה לא מה שהופך את "Heaven" של בריאן אדאמס לרקיד כשמוסיפים לו ביטים של האוס. זה סתם קצב, אפילו קצב משעמם למדי. הגרוב נוצר כשהקצב הוא יותר מסתם תופים קצביים. לעזאזל, גם שירים שקטים או איטיים יכולים להיות גרוביים, ופעמים רבות הם אכן כאלה. ז'אנר ה-Rare Groove שהכיר לי חברי הטוב והיקר מורפלקסיס מכיל המוני שירים שלא תחשיבו כרקידים, אבל הגרוב נשפך מהם כמו דבש בלי שהם יגלשו לפ'אנק טהור, למשל. אני מצטער, אפסיק עכשיו לנסות להגדיר משהו שאי אפשר להגדיר. מה שאעשה במקום, זה לספר לכם על ביל וית'רז (Bill Withers). את ביל שלנו אתם בטוח מכירים. גם אם לא שמעתם את שמו, שמעתם את "Ain't no sunshine" (שגם הוא גרובי למדי), "Lean on me", "Just the two of us" ו-"Lovely day" – כולם שירים שעורכים מוזיקליים אוהבים לשבץ בקומדיות רומנטיות וסרטים אמריקאיים באופן כללי, ו-וית'רז, מלבד היותו מבצע בחסד, גם כתב והלחין את רובם. מלבד אלה ועשרות אחרים, יש לו שני שירים נפלאים שאני אוהב במיוחד, שניהם יחסית רגועים אבל מכילים גרוב שאי אפשר להתכחש לו. אחד הוא "Grandma's hands" שבלאקסטריט סימפלו בחדווה ללהיט ההיפ הופ מהניינטיז "No diggity", והשני הוא "Use me", שלשמו התכנסתי כאן היום. השיר הזה כל כך טוב וכל כך גרובי, שמתחשק לי להקים את סטיבי וונדר מכיסאו ולגרור אותו לרחבת הריקודים, שם נרקוד כמו אדי מרפי. ולא סתם הזכרתי את וונדר, השיר הזה מבוסס בעיקרו על עבודת תופים נפלאה וליין דומיננטי של Clavinet (מעין אורגן חשמלי שהלך חזק בסבנטיז), שמזכירים בהחלט את וונדר ברגעיו הפ'אנקיים יותר. אבל השיר הזה אינו פ'אנק. הוא גם לא בדיוק סול, למרות שהקול של וית'רז הוא יותר סול שחור משאפשר להעלות על הדעת. וזה מוזר, כי יש מיליון שירים אחרים עם תופים ואורגן דומיננטי, אבל אין להם את הקסם הזה, את הניצוץ הזה, את ה… גרוב.

פורסם במקור ב-21 ביולי 2007