אני לא נוהג לפתוח ככה, אבל הפעם באמת לא נותרה לי ברירה. בשנתיים האחרונות בקושי שמעתי את האלבום האחרון של פיונה אפל, Extraordinary machine. לא שהוא לא טוב – הוא מעולה – פשוט לקח לי זמן להתרגל אליו. האלבום שקדם לו היה כל כך חזק ומושלם וכבש אותי בכזה כוח, שבכלל לא העזתי להרחיב את המקום בנפש שלי שכבר התעצב סביבו במדויק. אבל כמו הרבה דברים טובים, גם הוודאות בכך שהאלבום הכבר-לא-כזה-חדש הוא מעולה הגיעה במקרה. רנדום בנגן שלי, נסיעה ארוכה, ראש נוקש על החלון. ואז פתאום מגיע השיר הזה שכבר שכחתי שהוא קיים, עם האגביות המעושה והמכאיבה בשמו, "Oh well", והרעידות שמתגנבות לקול של אפל כבר באמצע השיר הופכות לגיהינום סייסמי ככל שהוא ממשיך. שכבת החצוצרות החמות באמצע השיר היא ניסיון שווא קלוש לחבוש לב שבור. "איזה בזבוז של אהבה ללא תנאי על מישהו שלא מאמין בדברים כאלה". כל כך פשוט, כל כך מכאיב שאין ברירה אלא להרגיש בחזה את מהלומות הזעם שאפל משלחת בפסנתר שלה משל היה אותו אהוב בוגדני ולהיזכר, בפעם האלף, שבאישה הדקיקה הזו יש כל כך הרבה כוח, כישרון וכנות.

פורסם במקור ב-27 ביוני 2008