אתה יודע שאלבום חדש יהיה חבר שלך לאורך זמן כשבזמן ההאזנה הראשונה בכלל לא אכפת לך עדיין אם הוא טוב או לא. אתה מאושר מעצם העובדה שהוא קיים. אתמול הבוקר עלה. התעוררתי משינה סמיכה שנשארה עליי כמו קורים. שעה וחצי של עבודה-ישנונית-בבית מאוחר יותר גמרתי להטעין את הנגן, צעדתי החוצה אל האור, ועם הצעד הראשון מחוץ לבניין התחילה המוזיקה. הלכתי ברחוב ופשוט שמחתי. שמחתי שבעולם הזה בכלל, ובאוזניים שלי בפרט, קיים אלבום חדש של ג'ייסון ליטל (Jason Lytle), לשעבר סולן Grandaddy.

שמעתי לא מעט שירים מהאלבום הזה לפני שהוא דלף (סליחה, יצא לחנויות), וההתלהבות שלי הייתה מתונה. אתמול בבוקר הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את האלבום במלואו, ולא רק רסיסי שירים, וההבדל עצום. זה כמו לשמוע שיר במלואו, במקום לשמוע אותו בקיטועין ולא לפי הסדר. זו יצירה ואלה פיסות. זה לא אותו הדבר. כל מי שטוען שהאלבום הוא פורמט מת והשאפל הוא אלוהי המוזיקה החדשים אולי מרגיש שהוא צודק, אבל אני יודע שהוא פשוט מפסיד. "Yours truly, the commuter" היה פותח את הפוסט הבא שלי לו היה לי בלוג ממתקי-בוקר. את הבוקר הבא היה פותח השיר השני "Brand new sun", וכך הלאה במשך 12 יום עד סוף האלבום. המלוטרונים כאן, והקלידים ההם, והקול הרעוע והמערסל של ליטל. אז נכון, זה לא The sophtware slump של גראנדדי, וטוב שכך – לא צריך להיות חזירים (בטח לא בימינו). אלבום מופת אחד זה בהחלט יותר ממה שרוב המוזיקאים הוציאו. אני, בכל אופן, מאושר. ועוד ממוזיקה. זה לא הישג קטן. [מפ3]

פורסם במקור ב-2 במאי 2009