אני כמעט זוכר את הפעם הראשונה בה למדתי את המילה "היורה", שמו של הגשם הראשון. בעיניי רוחי הגשם הראשון, באמת ראשון, היה בודד ועגום הרבה יותר מהצהלה הקולקטיבית שמעורר כיום טפטופו של ספטמבר. מעניין מדוע גם עכשיו, כשרוב החברה הישראלית גרה בערים ולא עוסקת בעבודה חקלאית, גם עכשיו אנחנו נתקפים שמחה והתרגשות בגשם הראשון. אולי שריד אבולוציוני או דפוס התנהגות שנטבע לנו בגנים, אולי – כפי שלי נדמה מדי יורה – זרע קטן וחייכני של ילדוּת עדיין נותר בנו ויוצא לרקוד בגשם. בדרך בין ערב ראש השנה א' לערב ראש השנה ב' נסענו מההורים שלי בצפון להורים שלה במרכז, והחלטנו לנסוע דרך קיסריה. בדרך תפס אותנו גשם, פתחנו חלונות והרטבנו את הזרועות והראשים ככל שחוקי התנועה מאפשרים לנו. בחוף האקוודוקט בקיסריה היה יבש וחם מספיק כדי לרוץ על החוף כמו ילדים. אבל כל אלה לא נרשמו לי כיורה אמיתי עד אותו לילה, אחרי שכבר נרדמתי, והאהבה של חיי העירה אותי בחיוך ענקי באמצע הלילה ואמרה לי שאני חייב לבוא לחלון לראות איזה מבול. בכל פעם שאני נזכר באותם רגעים, בהם אני קם מהמיטה עטוף בשרעפי שינה ומשרבב את הראש החוצה לגמוע מלוא נפשי הגשם, וכל חלונות השכנים פתוחים בשתיים וחצי בלילה וכולם עושים כמוני, אני שומע בראשי את "Winter (what we never were after all)" מהאלבום הקודם של Mum. כל גשם שיבוא השנה יהיה מרגש פחות מזה ובכלל, אף פעם אי אפשר לדעת מהו המלקוש עד היורה של השנה הבאה.

פורסם במקור ב-28 בספטמבר 2009