נעמדתי היום באמצע הרחוב. הלכתי ממקום אחד לאחר, כבר שכחתי מנין לאן, אוזניות גדולות על האוזניים והנגן ביד, ותוך כדי הליכה טרודה חיפשתי משהו שמתחשק לי לשמוע באותו רגע, מסוג הרגעים שבהם התעצבנת על משהו שכבר שכחת מה הוא היה, אבל התחושה חסרת המנוחה עדיין נותרה לך בגוף ושום דבר לא מתחשק לך כרגע. גלגלתי את הכפתור וצעדתי את הצעדים ואז הייתי חייב לעמוד על מקומי. "For real" של אוקרביל ריבר נצנץ תחת אצבעי. הסתבר שבהיסח הדעת האצבע שלי הובילה אותי אליו מעצמה, כמו ידעה לאן הלב שלי מכוון באותו הרגע. לא שמעתי את השיר הזה מאז ההופעה המדהימה שנתנה החבורה המפוארת הזו בבארבי בספטמבר, לפני יותר מדי זמן. אהבתי את השיר הזה מזמן אבל בהופעה הוא זינק מהבמה, תפס לי את הלב באגרוף, ניער אותו והשליך אותו על רצפת הבמה למרגלות ויל שף. ומאז הוא לא עבר לי באוזניים, עד היום. זה מרגש, להיפגש מחדש עם שיר גדול שאתה אוהב נורא, אחרי חודשים, ולגלות אותו פתאום מחדש. וזה היה ונשאר שיר גדול של להקה גדולה, שגורמת לי להרגיש גדול בעצמי כשאני מקשיב לה.

פורסם במקור ב-6 בפברואר 2010