אם מישהו תהה איך, בדיוק, נשמע צלילו הבהיר של לב נשבר, כל מה שהוא היה צריך לעשות הוא להניח בשקט מכשיר הקלטה בחדר השינה שלי ביום ראשון בבוקר, עת התעוררתי, בדקתי מיילים מהמיטה, וגיליתי שמארק לינקוס התאבד. גם עכשיו, צירוף המילים הזה גורם לקרקע להישמט מתחת לצעד הבא שלי. והכי נורא הוא שאין גם מה להגיד. לא יכולנו לראות את זה קורה, וגם אם כן לא יכולנו לעשות כלום. מה לי ולבחור אמריקאי בן ארבעים ומשהו אי שם בארצות הברית, איזה קשר יכול בכלל להיות בינינו מלבד הקרסים שנעצו השירים שלו בחלקים הרכים יותר של הנפש שלי? כשגיליתי שהוא מת כל הקרסים האלו נמשכו בבת אחת. כיף זה לא היה.

אז אולי כן יכולתי לראות את זה קורה, ולו רק מפני שהסיבה ששירים רבים שלו נוגעים בי, מרגשים אותי, מעציבים אותי וגורמים לי להתפעם מרוב יופי, היא כי יש בהם תמיד את התערובת הזו של יופי ושבירות. משהו מאוד עדין ורעוע יושב בבסיס כל השירים של Sparklehorse, גם הרועשים שבהם, משהו שמזכיר לי כל הזמן שהחיים לא בטוחים ושלמים ושמחים ומוגנים. כל אחד מאתנו, גם השמחים והשלווים ביותר, הוא אדם סדוק ומצולק, עטוף חומות הגנה ולמוד שריטות וכאבים. המוזיקה של ספארקלהורס תמיד הזכירה לי את זה, והצליחה לגעת תמיד באיזה אור ויופי נשגבים דווקא מפני שהיד של לינקוס נשלחה לאור הזה דרך חרכים וסדקים בקליפה המגנה עלינו, ובמאמץ רב.

עבר כמעט שבוע מאז פורסמה התאבדותו ואני עדיין לא מעכל את זה לגמרי. אני עדיין מרגיש כאילו לא איבדתי זר מוחלט, אלא כאילו איבדתי מישהו שהיה קרוב אליי מאוד אבל לא דיברנו כבר שנים.

פורסם במקור ב-13 במרץ 2010