אני לא מאמין למי שלא מאמין בצירופי מקרים. אין דבר יפה, מעורר פליאה והשראה מצירופי מקרים. לפני כמעט עשור ישבתי בדירה של חבר. שתינו שוקו ועישנו סיגריות, ועברתי לו על הדיסקים. שלפתי אחד ושאלתי מה זה, והוא אמר אה, זה דיסק שפעם הייתי שומע ואני כבר לא שומע יותר. רוצה? קח אותו, שלך. מיד לקחתי. שאני אגיד לא לדיסק בחינם? חלילה. לקחתי ושמעתי, אבל בכלל לא נהניתי. לאוזניי מודל תחילת העשור זה היה בלגן מדי, פרוע מדי, אגרסיבי מדי. תנו לי קצת רדיוהד ואביתר בנאי ואני מבסוט חלאס. וכך הנחתי בצד את Now I got worry של Jon Spencer blues explosion, אחד ההרכבים עם השם הכי קולע ומדויק שאי פעם קמו. ברבות השנים גם אני העברתי את הדיסק הזה הלאה, אחרי שלא שמעתי אותו יותר מפעמיים. והנה לפני מספר שבועות נסעתי צפונה עם חבר אחר לגמרי, שהביא דיסקים לדרך. אחד מהם היה אלבום שלא הכרתי של אותו פיצוץ בלוז ג'ון ספנסרי. עכשיו, אחרי שהטעם המוזיקלי שלי הספיק לחפור אחורה ולדהור קדימה ולהתרחב לכל הכיוונים, נדלקתי. כשחזרתי הביתה הורדתי את אותו הדיסק שהיה לי פעם, בלי לדעת בכלל שזה אותו הדיסק, סתם הורדתי מה שמצאתי. וטחנתי את האלבום הזה. את השיר שהכי אהבתי, "Wail", צרבתי על דיסק עם עוד כמה שירים, כדי לשדר ב"תדר". והנה לפני שיצאתי לאינדיגנב ביקש ממני מתן להביא דיסקים שהכנתי לתכנית המשותפת שלנו ב"תדר", כי אין מספיק מוזיקה להשמיע בין ההופעות. אז הבאתי. ודווקא הדיסק עם "Wail" נשאר איכשהו באוטו, והצטערתי על כך נורא, כי ממש חיכיתי לשמוע את השיר הזה מתפוצץ פתאום בין ההופעות בחגיגה המדברית המשחררת הזו. ולפתע, רגע לפני ההופעה של טל כהן-שלו, אם אני לא טועה, פרצו הרמקולים הנגביים בריף החביב עליי בחודש האחרון, וגרמו לי לקפץ כמו מטורף בזמן שכולם הלכו לשתות בירה. השיר ששכחתי באוטו הגיע בכל זאת, מה הסיכויים? אני מניח שהתודה מגיעה לאביב מארק. אני לא מתווכח עם צירופי מקרים, בטח לא כשהם פועלים לטובתי. אחרי שוויתרתי על השיר פעם אחת בבורותי, אני לא מתכוון להרפות ממנו עכשיו, כשהוא הגיע שוב לחיי. רק תעשו לי טובה: תגבירו. מלא.

פורסם במקור ב-16 באוקטובר 2010