יש לי תאוריה. אולי לא תאוריה, אלא דעה. אפילו לא דעה, אמונה. אני מאמין בלב די שלם שבשנים בהם אנו חיים כעת יש מספר נאה של יוצרים, שלו היו פועלים ארבעים שנה מוקדם יותר, הם היו הופכים לעמודי תווך של המוזיקה, כמו שלאונרד כהן, פול סיימון, ניל יאנג או ג'וני מיטשל הם עמודי תווך כאלה. יוצרי ענק, שברור כיום לכל שהיצירה שלהם נדירה ביופיה, עשירה בתכניה, ומשפיעה עד היום. השינוי הוא במודל התקשורתי. אם פעם ניל יאנג צמח להיות זמר ענק והיה מוסכם על חלק גדול מהמאזינים שהוא זמר ענק – הוא היה ענק. דיברו עליו, שמעו אותו, ניתחו אותו, הלכו אחריו, חיכו לו. היום אם אומרים על ג'ואנה ניוסם שהיא יוצרת של פעם בדור, אז אומרים. למה מי זה שאומר? האוטוריטה נעלמה. פעם הרולינג סטון, תחנות הרדיו או אפילו סתם הקהל הרחב היו יכולים להמליך אמנים (לטוב ולרע, אבל בעיקר לטוב) שאכן שווה לשמר את אמנותם ולהתחמם לאורה. היום הקולות כל כך מרובים וכולם שווים במשקלם, שאם קוטנר או זיין לואו או ניק הארקורט דוחפים אמן שנשמע ייחודי ורב ערך לאוזניהם המלומדות והמנוסות – במקרה הכי טוב הם יצליחו לדחוף את האמן קצת קדימה. הוא לא יהפוך לבן אלמוות. זה לטוב ולרע. בעיניי, זה לרע כשמתהלך בקרבנו אמן מהפנט, מהמם ומרגש כמו Iron & Wine, והוא רק אחד מבין רבים ולעולם לא יזכה למעמד אגדי כמו של לאונרד כהן, למשל. כאמור, יש בזה גם טוב – מעמדים אגדיים באים עם בעיות משלהם. אבל הרע גובר על הטוב, כי היופי הנדיר הזה נחסך מאוזניים כה רבות, ויכול להיות שלילדים שלי לא יהיה מושג מי זה והם לא ישמעו את שמו לעולם אם לא אשמיע להם את האנונימי הזה מתחילת שנות האלפיים. וחבל. כי גוף היצירה של סם בים הוא מדהים באיכותו, הכתיבה שלו יפהפיה ולא נופלת ברגישות ובתבונה שלה, בעיניי, מכל הנזכרים לעיל. כי אפילו שיר צדדי באלבום כמו "Ressurection fern" יכול להיות שיר שמשנה חיים. שיר שנוגע בלבבות ומפשיר אותם.

פורסם במקור ב-6 בנובמבר 2010