הייתה לי השבוע שיחה מעניינת מאוד על דת. אני מחשיב את עצמי אגנוסטיקן (ולכן מקבל הרבה פעמים את התגובה "יא מתחכם, תגיד שאתה אתאיסט וזהו"; אבל לא, יש הבדל), וכמי שגדל בקיבוץ למדתי לבוז לרוב הצדדים של הדת הממוסדת. החברה איתה דיברתי אמרה שהיא אתאיסטית, ולכן כשהיא בחגים עם המשפחה היא לא שרה שירים שמכילים טקסט המהלל את האל וכולי. אני טענתי שבעוד אני מבין את הסלידה מהצד האמוני של החגים, אני מוצא הרבה מאוד יופי ואפילו נחמה בחגים שאני חוגג עם משפחתי. לא בגלל הצד הדתי או האמוני, אלא כי בעיניי, אף על פי שהמקור של החגים האלה הוא אמונה באל שכפי הנראה לא קיים, זו יותר מסורת קהילתית, משפחתית ותרבותית – ולדברים האלה יש חשיבות. כך או אחרת, המחשבות האלו התערבלו במוחי כשחזרתי שוב לאחד האלבומים הכי נהדרים שנתקלתי בהם השנה, האלבום של Pastor T.L. Barrett and the Youth for Christ choir. בארט הוא טיפוס צבעוני שכיהן ככומר הראשי של הכנסייה הבפטיסטית Mt. Zion בשיקגו החל מסוף שנות השישים. הוא מנהיג כריזמטי שאוהב מאוד מוזיקה (הוא ממשיך לשאת דרשות בכנסייה שלו גם היום), ומשך לכנסייה שלו בין היתר אמנים כמו אייזק הייז ו-Earth wind & fire. ב-1971 הוא כינס את מקהלת הצעירים והוציא בהוצאה עצמית אלבום אחד אדיר של גוספל וסול – עתיר גרוב, פ'אנק וקטעי מקהלה מכשפים – שיצא מחדש לפני שנה על תקליט בלייבל המעולה הזה. השיר הפותח, "Like a ship (without a sail)" הוא אחד השירים האהובים עליי בשנה האחרונה, הוא פשוט מתפוצץ מטוּב, סוחף כמו ספינה על רוח טובה, ומהרגע שאני שומע אותו היום שלי משתפר. אלוהים או לא – במוזיקה ככוח שמשנה חיים אני לגמרי מאמין.

פורסם במקור ב-29 בינואר 2011