הו, היומרנות. איזו ידידה הפכפכה היא לאמנות. היא יכולה לרומם אל הפסגות הנשגבות או להפיל אל תהומות המבוכה. בלי יומרנות, לא היינו מקבלים את The Wall של פינק פלויד, את סרג'נט פפר, את הביץ' בויז, או להבדיל, את Ys של ג'ואנה ניוסם, את 69 שירי האהבה של המגנטיק פילדס, את קנייה ווסט. מצד שני, בלי יומרנות אולי היו נחסכים מאתנו כמה אסונות מוזיקליים ואמנותיים אחרים, כאלה שאנחנו לא מסוגלים לשמוע בלי לעוות את פנינו בבוז, בראשנו רק שאלה אחת: "מה, הם לא ידעו שהם מגזימים?" אבל ככה זה, כדי להרחיב את גבולות האמנות והיצירה צריך להעיז, צריך להגזים, צריך ללכת רחוק יותר. וכשמעיזים לפעמים נכשלים. יש שיגידו שג'ים ג'יימס, הראש השעיר העומד של My morning jacket, הלך רחוק מדי עם יומרנותו כבר באלבום הקודם. אני אגיד שטוב שג'יימס לא יורד מרכבת היומרנות. הוא אולי לא ירחיב את גבולות האמנות הידועה לנו, אבל הוא בהחלט ילך ויטשטש את הגבולות בין ג'וני קאש לפרינס. "Holdin on to black metal" הוא שיר רוק שאפתני. המקהלה, כלי הנשיפה, המבנה, השאיפה המובהקת להיות שיר שיסחרר את ראשך. אלמלא הם היו מצליחים, זו הייתה נשארת יומרנות בלי כיסוי, מבוכה. למרבה השמחה, השיר הזה עובד לגמרי, ומהרגע שהאלבום החדש של מיי מורנינג ג'קט מגיע אליו, אני מוצא את עצמי שומע אותו כמה פעמים בלופ לפני שאני ממשיך. [מפ3]

פורסם במקור ב-9 ביולי 2011