הרבה מילים נשפכו בשנה האחרונה על אלבום הבכורה של ג'יימס בלייק. כמעט כולן מוצדקות. כן, זה אלבום מרגש לאללה. כן, זה אלבום שמביא שתי מגמות נפרדות אך קשורות לכדי שיא אמנותי (הדאבסטפ, והמניפולציות על קולו של הזמר העדין, ראו תום יורק, בון איבר וסולנית דה נייף). וכן, אני יודע שזו אמירה גדולה, אבל זה אלבום שמשכתב את החוקים המקובלים של מהו סינגר-סונגרייטר. מה שמדהים כאן הוא הסינתזה: איך באלבום אחד מותכים ביחד כישרון אדיר לבניית סאונד והרכבת דינמיקה של שיר (כאמור: בלייק הוא תלמיד דאבסטפ מחונן ומיומן), הגשה מלאה בנשמה, נסיוניות. ובעיקר, שימוש מרתק בחלל ובמרכיב הנדיר הזה במוזיקה: דממה. עם כל המרכיבים שרשמתי כאן היה יכול בלייק להוציא אלבום אלקטרוניקה מעולה ותו לא. אבל הוא בחר להיות סינגר-סונגרייטר. כשאנחנו שומעים את המושג הזה אנחנו חושבים אוטומטית על גיטרה אקוסטית, או על פסנתר. ויש כאן פסנתר לרגע, אבל כמעט כל הצלילים באלבום הזה הם דיגיטליים, ממוחשבים, מסונתזים, אלקטרוניים. והם בכל זאת, קודם כל, שירים. לא טראקים, לא טיונים, לא רצועות, לא קטעים. שירים. אפילו "I never learnt to share" עם המנטרה החוזרת בלבד הוא קודם כל שיר נשמה ורק אז קטע אלקטרוני עוצר נשימה, במיוחד הנסיקה אל התהום שנפערת באיזור 3:40, רגע ששומט את האדמה מתחת רגליי בכל האזנה. להיות סינגר-סונגרייטר אחרי ג'יימס בלייק מחייב בחינה מחדש של הבחירות שלך. האם אני תקוע עם הגיטרה מבחירה או מכורח? בלייק הראה שאפשר להיות סינגר-סונגרייטר גדול, אנושי ומלא חום גם בהפקה אלקטרונית-דאלקטרונית. הוא לא הראשון שעשה את הדברים האלה, אבל הוא הביא אותם לכדי נקודת שיא שקבעה סטנדרט חדש עבור כל מתחריו. בהצלחה להם. בינתיים, במיוחד עם הגשם הזה, אני לא מפסיק לשמוע את האלבום הזה השבוע.

פורסם במקור ב-19 בנובמבר 2011