בשעת לילה מאוחרת מצאתי את עצמי משלטט, משוטט בין ערוצים שחודשים או שנים לא התעכבתי עליהם ליותר משלוש דקות. והנה עמדתי פנים מול פנים עם VH-1, ערוץ לא רע בסך הכל, ששידר מצעד לא צפוי מבחינתי: 20 הסינגלים הנמכרים ביותר של Muse. היחסים שלי עם מיוז דומים לרוב מערכות היחסים בגיל הנעורים: הידלקות זהירה לצלילים הראשונים של "Muscle museum" ונפילה קשה בשבי קסמיה עם "Unintended", תקופת זוהר של אושר ואהבה ללא סייג עם Origin of Symmetry, ספקות ראשונים ב-Absolution ואז פרידה כואבת, מלאה ברגש ובזעם ובתשוקה, עם Black holes and revelations. כמעט כל מה שיצא מהלהקה הזו מאז הוא מבחינתי כואב בלב. לראות את זו שפעם אהבתי בכל לבי, שפעם מצאתי בה יופי ועומק (ועדיין אני מוצא, באותם שני אלבומים נפלאים, וגם באוסף הביסיידים הנהדר Hullabaloo) וחשבתי שהיא אחת מאהבות חיי הגדולות ביותר – לראות אותה ככה יוצאת לתרבות רעה, מתפקרת. והנה לפת אותי ערוץ המוזיקה הדוהה הזה ולא הצלחתי לזוז מהספה, שר בקול את השירים האהובים שלא שמעתי יותר מדי זמן, מופתע לגלות כמה מילים אני זוכר בעל פה, לנגד עיניי חולפת ההיסטוריה המצולמת של מיוז, ההיסטוריה של האהבה והלב השבור. קל נורא להשליך בצד הדרך להקה שפעם אהבת בגלל שאחרי אלבום או שניים ששבו אותך הכיוון השתנה ואתה לא (או להיפך). קל מאוד להיפרד ממישהי ולבטל את כל הרגעים הטובים שכן היו שם. השעתיים הנהדרות והמכאיבות מול הטלוויזיה הזכירו לי כמה אני אוהב ונהנה מהלהקה הזו, וחזרתי לטחון את אוריג'ין כאילו אין מחר. היה מחר, וגם בו המשכתי. הקטע האהוב עליי באלבום הזה היה תמיד "Dark shines" (וכמובן "Plug in baby" האלמותי), אבל לפתיחת העונג הפעם בחרתי דווקא את "Citizen erased", עם הפתיח הנהדר והסיומת הארוכה, האפית. מיוז, את יכולה מצידי להקליט כמה אופרות חלל פוטוריסטיות ופסודו-פשיסטיות מגוחכות שתרצי. תמיד יהיה לנו את אוריג'ין.

פורסם במקור ב-10 בדצמבר 2011