רוב השירים שאני אוהב באמת, אוהב אהבה עזה, אהבת אמת גדולה, הם שירים שלאו דווקא הרשימו אותי ברגע הראשון. הרשימה הדמיונית של השירים האלה מתעדכנת בתדירות שהולכת ופוחתת. לא כי יוצאים פחות שירים ענקיים ומדהימים, חלילה. אלא פשוט כי קצב החיים ובעיקר הקצב בו התרגלנו לקלוט ללעוס ולעבד מוזיקה נהיה מהיר יותר. המון שירים, שלא לדבר על אלבומים, לא זוכים להאזנה החמישית שבה יפתחו פתאום כל הפרחים הנסתרים בשיר. הרבה פעמים הם לא זוכים אפילו להאזנה השנייה. כן, שמענו, לא מגניב, הלאה. אבל רוב השירים היפים באמת דורשים מאתנו לעבוד קצת בשבילם. זו אחת הסיבות שאנחנו אוהבים אותם – כי אנחנו מרגישים שהרווחנו אותם. ומנגד, יש את יחידי הסגולה, שירי ענק שמהרגע הראשון, מהפגישה הראשונה, מכים אותך בכל עוצמת היופי שלהם, או לפחות במספיק יופי כדי שתחזור לעוד האזנות ותגלה עוד שכבות של יופי שלא גילית קודם. יש כאלה, וזה נהדר כשהם מגיעים, אבל הם מיעוט נדיר, והם יכולים להטעות בקלות. שיר שהדהים אותך בהאזנה הראשונה לא בהכרח יחזיק גם בהאזנה האלפיים. "House of jealous lovers" של The Rapture שייך ליחידי הסגולה הנדירים והנפלאים האלה. שיר שהכה אותי בתדהמה ברגע הראשון ששמעתי אותו (לא הזיק גם הקליפ הנהדר), וממשיך להכות אותי באותה תדהמה בכל פעם שאני שומע אותו גם היום, עשר שנים אחרי שיצא. השיר הזה התחיל ב-2002 ולא נגמר מעולם. אני עדיין רוקד מאז, ברצף.

פורסם במקור ב-27 באפריל 2012