למרות שמוצאי מצד אבי הוא מזרחי (אני יודע, ההלם!), ואבי גדל בילדותו גם על מוזיקה ערבית, קשה מאוד לומר שגדלתי על המוזיקה הזאת. למעשה, כפי שכתבתי בעבר במקום אחר, מהר מאוד למדתי להעביר תחנה בבוז בכל פעם שהמחט בסקאלה נחתה על סולמות ומקצבים ערביים. אבל אחרי שאמנים ישראליים, מברי סחרוף ועד דיקלה, פתחו את החרך והרגילו את האוזן, הצמא הגיע ואיתו שיטפון קטן, שהתחיל עם אום כולתום והתרחב מאז. אני מחובר לקפה גיברלטר ושומע מדי פעם מוזיקה מלבנון, מאלג'יר ומאיראן, אך מלכת המוזיקה הערבית שמרטיטה את לבי הייתה ונשארה מצרים. כשלמדתי לא להעביר מיד תחנה אלא קודם כל להקשיב רגע, נפלתי באיזו נסיעת לילה על צלילים שמילאו את נפשי התרגשות, אושר ונגעו לי עמוק עמוק בשורשי הלב. שיזמתי בלי שום ציפיות, ולהפתעתי קיבלתי זיהוי: עבדל חלים חאפז. "מי?" שאלתי את עצמי בקול רם, ולא ידעתי שזה כמעט שקול לפעם הראשונה שבה שומעים שיר של אלביס ושואלים "מי?". חאפז אכן היה מעין אלביס מצרי: זמר שזכה בתחילה להתנגדות בגלל הסגנון החדש שהביא, אבל מהר מאוד זכה לשבחים ולהערצה עצומה, הפך לשחקן קולנוע מבוקש ונחשב לאחד מגדולי הגדולים של המוזיקה המצרית. כמו אלביס הוא היה מעורב מאוד בכתיבה, הלחנה ועיבוד השירים, וכמו אלביס הוא מת מוקדם מדי, בגיל 47 (ועל פי השמועות, מעריצים ספורים התאבדו בשל החדשות על מותו). כמו אצל אלביס, מעריצים רבים מאמינים שהוא עדיין חי. בניגוד לאלביס, למרבה הצער, הוא התרכז בעיקר בהופעות, שהיו מרכז פעילותו, וההקלטות שלו פזורות ומעטות. אני אוסף מפה ומשם שברים של אוספים ואנתולוגיות, ומנסה להרכיב אוסף הגון (אם יש לכם הקלטות, אשמח אם תשתפו אותי). אתם אולי מכירים את "אולולו" שלו, שזכה לגירסת כיסוי מצליחה של סרנגה, והוא קרוב יותר לשירי הענק של אום כולתום ופריד אל אטרש. אבל אני התאהבתי בקטע ממש מגניב שלו, מסוף שנות השישים, שמושפע בבירור ממוזיקה איטלקית וצרפתית ואמריקאית של אותן שנים, ונקרא "יא מוגרמין יא אשיאין" (המאוהבים, המאהבים) ומצליח לשלב גם את היופי של המוזיקה המצרית, וגם את הפופ האירופי של אותן שנים (וחצוצרות!).

פורסם במקור ב-22 ביוני 2012