קורה לי שאני נסחף בהתלקחות מהירה של התלהבות כשאני שומע לראשונה מוזיקה של אמן שאינני מכיר. זה נע בין הנהון של עניין ראשוני לבין פעירת עיניים בשתיקה, שאומרת: מה זה הדבר המדהים הזה, מאיפה הבאת את זה ותן לי עוד ועכשיו (אני מודה, לפעמים ההצהרות האלו גם יוצאות לי בקול רם). אבל אני גם מודה שהתגובה הזו מתעוררת אצלי בעיקר מול מוזיקאים, ופחות מול ווקליסטים, זמרים או ראפרים. זה קרה לי עם פטריק ווטסון, למשל, ועם עוד זמרים ספורים שהקול וסגנון השירה שלהם היה כל כך מיוחד, שמיד נצמדתי למוזיקה שלהם וסירבתי לעזוב. אבל בדרך כלל זה קורה בגלל עיבודים, צלילים שיוצאים מכלי נגינה או ממחשבים. אני חושב שעד שנתקלתי השבוע באנג'ל הייז, תגובה נלהבת כל כך מעולם לא שטפה אותי במפגש ראשון עם ראפר, או במקרה הזה, ראפרית. זה קרה כשנכנסתי ל-Music robot, אתר חדש ומוצלח שאוסף המלצות מוזיקליות חדשות מבלוגים שונים ומציג אותם בצורה נוחה. שמעתי שני אמנים קצת משעממים ואז התחיל השיר הזה, "New york", שתפס אותי מיד עם מחיאות הכפיים שלו, והדגימה של גיל סקוט-הרון. כשהייז נכנסה, חשבתי שנפלתי בטעות על קטע של ניקי מינאז', או על איזה רימיקס משונה שבו לקחו שיר של ג'יי-זי והפכו את הקול שלו לקול נשי. אני לא מבין כמעט שומדבר בכל הנוגע לפלואו ודברים כאלה, ולא יודע להגיד לכם מה נחשב משוכלל מבחינה טכנית בכל הנוגע לראפ. אני רק יודע שהדרך שבה הייז מרפרפת תופסת אותי בגרון. היא מהירה, חדה וסוחפת, ומשני השירים שלה ששמעתי מהאי-פי שבדרך, אני יכול להמר עליה ככוכבת חדשה. היא כמו מינאז' אבל עם פחות טירוף, ואלוהים יודע שכבר מזמן לא הייתה לנו ראפרית גדולה חדשה.

פורסם במקור ב-13 ביולי 2012