מהרדיו האמריקאי ציפיתי בעיקר לזבל, תחנות טופ 40 שמשדרות רק ריהאנה וגאגא ומלא קאנטרי סופר-מופק וסופר-מעפן. והיי, די צדקתי בסך הכל. אבל לאורך הסקאלה מצאתי גם כמה דברים מעולים: תחנות מקומיות שמשמיעות בלוז וסול ישן, תחנות קולג' שמנגנות מוזיקה אלטרנטיבית מהעיר שלהן, ותחנות דיבורים נפלאות של תסכיתים ומנחים שמדברים ארוכות כי הם חושבים שאף אחד לא מקשיב. והיו שני שירים ששמעתי גם בתחנות של רוק אלטרנטיבי וגם בתחנות של טופ 40, ותפסו לי את האוזניים חזק מאוד. אחד מהם יפתח את העונג הזה. אלכס קלייר הוא אנגלי בן 27, שיצא פעם עם איימי ויינהאוס כשהוא היה אלמוני והיא הייתה בחיים. ואז הוא כתב אלבום בכורה של רוק-סול, ואיכשהו נוצר מצב מפתיע שבו הפיקו את האלבום לא אחרים מאשר מייג'ור לייזר (דיפלו וסוויץ'). אז זה הפך לתערובת קרוסאובר מעולה שנשמעת כאילו הבלאק קיז גילו את הדאבסטפ. "Too close" הוא שיר אדיר. בין היתר כי הוא לוקח מבנה ישן ומוכר (זה כמעט שיר בלוז) וטוען אותו במשהו חדש מאוד. כנראה שרק ככה הדאבסטפ יכול לפרוץ את חומות רדיו המיינסטרים בארה"ב, הרבה אחרי שהוא הפך לכמעט סטנדרט במסיבות. השיר הזה הופיע בפרסומת של מייקרוסופט שמשודרת בארה"ב ברצף כבר חצי שנה. כך אלכס קלייר היט דה ביג טיים. השיר דהר בבילבורד והביא לו תהילה, עד למקום השמיני במצעד הסינגלים, ואז קרה משהו בלתי צפוי – קלייר חזר בתשובה. חרדי והכל. לא מופיע בשבת, קופץ לירושלים בקיץ, כאלה. מתיסיהו? מי זה?

פורסם במקור ב-26 באוקטובר 2012