באיזושהי עיר או עיירה, ליד שולחן או על כורסא, במסעדה עם ילדיו או לבד בבית השימוש – איפשהו במרחבים הגדולים של ארצות הברית, טום וייטס מרים עכשיו אל השמיים חיוך קטן, כמעט פרטי, ומאחל לעצמו מזל טוב. הוא בן 63 היום, ואני חושב שמכל האנשים שיש להם איזשהו עניין, טום וייטס הוא האדם שלוקח הכי פחות ברצינות את טום וייטס. וייטס הוא משוגע. וייטס הוא גאון. וייטס הוא מאחז עיניים, רמאי וחקיין וגנב. וייטס עבר את השיא. וייטס הוא מוזיקאי של מוזיקאים, אמן שמעטים מבינים את גודל והיקף השפעתו. לכל אחד יש תיאוריה. נראה שהיחיד לא ממש מעוניין הוא וייטס. כן, הוא מודע לתדמיתו האמביוולנטית והוא נהנה לשחק בה, לשבור ציפיות או סתם לצחוק מהן. אבל הוא בעיקר, כך נדמה לי, עסוק בליצור עוד, ולעשות את זה די ברצינות. את היצירה הוא לוקח ברצינות, הו כן. את המותג "טום וייטס"? לא בטוח. בראיונות הוא אוהב להמציא, לאלתר, לפברק, לשקר. ידידו הטוב בוב דילן יודע על מה אני מדבר. מה הביוגרפיה של וייטס? יש כזו, והמעריצים המשקיענים גם חשפו וביררו חלק ממנה. אבל זה לא באמת משנה. התדמית שהוא מוציא החוצה היא מארג שקרים וחצאי-אמיתות שמושפרצים החוצה ביד אמן אמיתית, כלומר אמן שלא צריך לתכנן הכל מראש אלא יודע להופיע כל הזמן. ב-2006 הוא שוב נגד את הציפיות כשהוציא אוסף משולש שהוא לא אוסף להיטים בכלל, וגם לא אוסף שאריות חצי מחוממות שעדיף היה לו היו נשארות במגירה. האוסף ההוא, Orphans, מכיל שירים עזובים, שאריות, בי-סיידז ושיתופי פעולה – והוא אחד הדברים הכי טובים שווייטס הוציא אי פעם! זה מדהים, תחשבו על זה רגע. וייטס מוציא אוסף שאריות, והוא נשמע כמו האלבום הכי טוב שרוב האמנים יכולים לחלום עליו. "Lie to me" שפותח אותו הוא שיר מוזר מאוד אצל וייטס. קודם כל כי הוא רוקנרולי, ז'אנר שווייטס נמנע ממנו במשך עשורים. שנית, כי הוא נשמע קצת כמו פארודיה על אלביס. שלישית, כי הוא לא כל כך נשמע כמו טום וייטס. לפחות לא בהתחלה. ככל שהוא ממשיך, נחשפות השיניים החדות של וייטס הנעוצות בבשר השיר הזה. את חייבת לשקר לי, מותק, הוא שר, ובתור יוצר-שקרן-אספן-רמאי הוא יודע בדיוק על מה הוא מדבר. מר וייטס, לחייך, ולעוד שנים רבות של מוזיקה נהדרת כזאת, של אסיפת גרוטאות ושיופן לכדי אמנות חדה, מבהיקה, מרעננת.

פורסם במקור ב-7 בדצמבר 2012