אני כמעט זוכר את הפעם הראשונה בה למדתי את המילה "היורה", שמו של הגשם הראשון. בעיניי רוחי הגשם הראשון, באמת ראשון, היה בודד ועגום הרבה יותר מהצהלה הקולקטיבית שמעורר כיום טפטופו של ספטמבר. מעניין מדוע גם עכשיו, כשרוב החברה הישראלית גרה בערים ולא עוסקת בעבודה חקלאית, גם עכשיו אנחנו נתקפים שמחה והתרגשות בגשם הראשון. אולי שריד אבולוציוני או דפוס התנהגות שנטבע לנו בגנים, אולי – כפי שלי נדמה מדי יורה – זרע קטן וחייכני של ילדוּת עדיין נותר בנו ויוצא לרקוד בגשם. בדרך בין ערב ראש השנה א' לערב ראש השנה ב' נסענו מההורים שלי בצפון להורים שלה במרכז, והחלטנו לנסוע דרך קיסריה. בדרך תפס אותנו גשם, פתחנו חלונות והרטבנו את הזרועות והראשים ככל שחוקי התנועה מאפשרים לנו. בחוף האקוודוקט בקיסריה היה יבש וחם מספיק כדי לרוץ על החוף כמו ילדים. אבל כל אלה לא נרשמו לי כיורה אמיתי עד אותו לילה, אחרי שכבר נרדמתי, והאהבה של חיי העירה אותי בחיוך ענקי באמצע הלילה ואמרה לי שאני חייב לבוא לחלון לראות איזה מבול. בכל פעם שאני נזכר באותם רגעים, בהם אני קם מהמיטה עטוף בשרעפי שינה ומשרבב את הראש החוצה לגמוע מלוא נפשי הגשם, וכל חלונות השכנים פתוחים בשתיים וחצי בלילה וכולם עושים כמוני, אני שומע בראשי את "Winter (what we never were after all)" מהאלבום הקודם של Mum. כל גשם שיבוא השנה יהיה מרגש פחות מזה ובכלל, אף פעם אי אפשר לדעת מהו המלקוש עד היורה של השנה הבאה.

פורסם במקור ב-28 בספטמבר 2009

"לא משנה אם זה ברהאמס, או ג’ימי פייג’, או ת’ום יורק. מה אני יכול לקחת ממנו לחיים שלי? האם הוא משחרר אותי? האם הוא מביא לי איזה רעיון ממש טוב שאני יכול לרכב עליו שלושה חודשים? הוא פותח סתימות? או שזה עוד פעם מישהו שבא ומביא טפט מוזיקלי נאה?"

– יוסי בבליקי, איש חכם

פורסם במקור ב-15 באוגוסט 2009

"האמינו בידע נטול מילים"

– ביל קלהאן

פורסם במקור ב-23 במאי 2009

אתה יודע שאלבום חדש יהיה חבר שלך לאורך זמן כשבזמן ההאזנה הראשונה בכלל לא אכפת לך עדיין אם הוא טוב או לא. אתה מאושר מעצם העובדה שהוא קיים. אתמול הבוקר עלה. התעוררתי משינה סמיכה שנשארה עליי כמו קורים. שעה וחצי של עבודה-ישנונית-בבית מאוחר יותר גמרתי להטעין את הנגן, צעדתי החוצה אל האור, ועם הצעד הראשון מחוץ לבניין התחילה המוזיקה. הלכתי ברחוב ופשוט שמחתי. שמחתי שבעולם הזה בכלל, ובאוזניים שלי בפרט, קיים אלבום חדש של ג'ייסון ליטל (Jason Lytle), לשעבר סולן Grandaddy.

שמעתי לא מעט שירים מהאלבום הזה לפני שהוא דלף (סליחה, יצא לחנויות), וההתלהבות שלי הייתה מתונה. אתמול בבוקר הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את האלבום במלואו, ולא רק רסיסי שירים, וההבדל עצום. זה כמו לשמוע שיר במלואו, במקום לשמוע אותו בקיטועין ולא לפי הסדר. זו יצירה ואלה פיסות. זה לא אותו הדבר. כל מי שטוען שהאלבום הוא פורמט מת והשאפל הוא אלוהי המוזיקה החדשים אולי מרגיש שהוא צודק, אבל אני יודע שהוא פשוט מפסיד. "Yours truly, the commuter" היה פותח את הפוסט הבא שלי לו היה לי בלוג ממתקי-בוקר. את הבוקר הבא היה פותח השיר השני "Brand new sun", וכך הלאה במשך 12 יום עד סוף האלבום. המלוטרונים כאן, והקלידים ההם, והקול הרעוע והמערסל של ליטל. אז נכון, זה לא The sophtware slump של גראנדדי, וטוב שכך – לא צריך להיות חזירים (בטח לא בימינו). אלבום מופת אחד זה בהחלט יותר ממה שרוב המוזיקאים הוציאו. אני, בכל אופן, מאושר. ועוד ממוזיקה. זה לא הישג קטן. [מפ3]

פורסם במקור ב-2 במאי 2009

יש שלוש סיבות עיקריות לכך שאני אוהב את ג'ף טווידי, היוצר הראשי של להקת Wilco, אהבת נפש לעד: הראשונה היא "Hummingbird", השנייה היא "Either Way", השלישית היא "Jesus, etc". ואלו רק הסיבות העיקריות, יש עוד כמה עשרות משניות יותר או פחות. ובעצם, אפשר לתמצת את כל הסיבות האלו לסיבה אחת: אם אינטיליגנציה רגשית קיימת, טווידי הוא גאון. הוא כותב שירים חכמים, שברגע הראשון תמיד נדמה שהם באים רק מהראש עם ההתחכמויות הקטנות והמחשבה שבהחלט הושקעה בהם. רק אחר כך, כשהשיר מלבלב בלב או משקיע אותו עמוק בבאר חשוכה, אתה מבין שהשיר הזה הוא כולו רגש טהור, שפשוט עבר דרך פילטר מאוד מאוד חכם של מילים. את "Jesus, etc" שמעתי אולי מיליון פעם, בכל פעם הוא מרגש אותי מחדש. דווקא ההגשה הכאילו אדישה של טווידי היא זו שנועצת את המילים הכי עמוק.

פורסם במקור ב-31 בינואר 2009

אח שלי עושה דיקור סיני. כלומר, עושים לו. בחיים לא עשיתי, ואומרים שזה לא דוקר בכלל ובקושי מרגישים, אבל במצטבר זה עושה טוב לגוף ולנשמה. אני מדמיין את זה תמיד אחרת: טקס מכאיב של מדקרות שאחריו אתה מרגיש טהור ומזוכך. זה גם מה שקורה לי כשאני שומע את ג'ון פרושיאנטה, שהוא כבר מזמן לא "הגיטריסט של" אלא מוזיקאי יפהפה בפני עצמו. יש לו אלבום חדש, לג'וני גיטאר שלנו, The Empyrean, וקטע הפתיחה שלו הוא דיקור סיני לנפש, כמו שאני מתאר לעצמי דיקור סיני. אהובתי המתוקה טבעה את המונח "פתיחתיחה", לקטע בסדרות טלוויזיה שמגיע לפני כתוביות הפתיחה, ופרושיאנטה פותח את האלבום החדש בקטע מעורר יראה וצמרמורת א-לה-Maggot-Brain, שנקרא "Before the beginning". לפני שהאלבום מתחיל או טרם בריאת העולם, כשמקשיבים קשה להיות בטוחים. איזה יופי, אלוהים, איזה יופי יש במוזיקה.

פורסם במקור ב-16 בינואר 2009

בצורה די טבעית, בשנה שעברה אף אחד מאלבומי השנה שלי לא הגיע לרשימת האלבומים המיותמים, אלו שזכו למצביע אחד בלבד בסיכום ההצבעות של אלבומי השנה. זה טבעי, כי אלבומים שאני אוהב מאוד אני דואג לפמפם כאן בתדירות כזו, שרבים מקוראי העונג הסקרנים הולכים לטעום מהם ולשמוע אותם, ומכיוון שאלה אלבומים באמת טובים (שוב, לטעמי), חלק מאותם קוראים נשבים בקסם וגם מצביעים להם. כך קרה, למשל, עם The Middle East – להקה קיקיונית להפליא בה נתקלתי לפני כמה חודשים. כתבתי עליה בעונג, כתבתי עליה בוויינט, ולחוף סיכום השנה שלי נשטפו כמה הצבעות מעודדות. המצעד הסופי יפורסם כאן ברביעי, ועד אז אתם מוזמנים להציץ באלבומים המיותמים של 2008. באות S תוכלו להבחין שם בלהקה Secret life of Sofia [חלל, בית] עם אלבומם המושלם Seven Summits. כן, מושלם. מושלם ברמה של שני אוקרביל ריבר האחרונים מינוס השירים החלשים, נגיד. מושלם ברמה של The sophtware slump של גראנדדי, אלבום שעוסק באותם נושאי-גג: התקדמות האנושות מול הטבע, המחיר ששניהם משלמים במירוץ הזה, הכוח של שניהם להרוס זה את זה והפוטנציאל המפוספס לבנות זה את זה. "Fifty fourteeners" הוא השיר המעולה שפותח את האלבום הזה, שהפך להיות אחד מאלבומי השנה המוחלטים בהחלט שלי. רגע לפני שהשנה נגמרת, ובניסיון נואש להציל אותו מרשימת האלבומים המושלמים שבאמת נותרים מיותמים מאוזן קשבת, החלטתי לפתוח איתו את העונג האחרון של השנה. חפשו את האלבום המלא, שמעו אותו. מגיע לכם.

פורסם במקור ב-20 בדצמבר 2008

רצח זה לא צחוק. באמת, אני מכיר המון בדיחות, מאות בימים בהן זיכרוני צלול, ואני לא מכיר אף בדיחה על רצח. רצח זה עניין רציני, מעורר אימה, פלצות, זוועה. שלא לדבר על רצח סדרתי, זה בכלל. תראו את אד גין, רוצח אמריקני משנות החמישים שפשעיו היוו בין השאר בסיס ל"שתיקת הכבשים", "פסיכו" ו"המנסרים מטקסס". נו, תגידו לי אתם, אלה סרטים מצחיקים? אפילו לא קצת. אז באיזו מין חוצפה לוקחים Blind Melon את הרעיון המזעזע הזה, של רוצח שאוסף מזכרות מקרבנותיו, ומרכיבים ממנו שיר כל כך משמח ומצחיק כמו "Skinned"? ועוד עם קאזו, כלי הנגינה, לא הסולנית של בלונד רדהד! בעצם, כשחושבים על כך שסולן הלהקה שאנון הון השתין פעם על צופה בהופעה שלהם, פתאום זה הרבה יותר הגיוני. בכל מקרה מדובר בשיר נפלא, אחד מני רבים שמזכירים שבליינד מלון הם הרבה יותר מ"הקליפ הזה, עם הילדה שהתחפשה לדבורה!"

פורסם במקור ב-28 בנובמבר 2008

בלי קשר לנטייה פוליטית, מי שאמר ששום דבר טוב לא יצא מהמזרח התיכון, ובטח שלא יהיה שם שקט, סתם לא מבין. במוזיקה, אני מתכוון. או בגיאוגרפיה, כי המזרח התיכון הוא בכלל לא כאן, הוא באוסטרליה. בקווינסלנד, ליתר דיוק. אל תנערו את ראשכם, קראתם נכון. שם פועלת הלהקה The Middle East, שבראשות שני אחים מוכשרים (ששם המשפחה שלהם הוא אירלנד, אם המפה שלנו לא מבולגנת מספיק), הצליחה לכשף אותי כבר בהאזנה הראשונה לאלבומה היחיד, The recordings of the middle east (שניתן לרכישה במייספייס שלהם תמורת 20 דולר אוסטרלי, שזה ממש מעט). מסיבה לא ברורה אפשר למצוא בחלל שלהם רק שני שירים להאזנה, אבל האלבום השלם פשוט נפלא, רך ומשובח, והולם במיוחד ימי סתיו אמיתיים כמו אלה שנפרשים סביבנו עכשיו עם אוויר נקי וצלול שאפשר לראות בו למרחקים. זה בדיוק הזמן לרכוש עותק מהאלבום הנפלא הזה ולשמור אותו לרגעים בהם מושכים את השרוולים מעל האצבעות, חובקים כוס משקה חם ובוהים מהחלון החוצה. זו אולי קלישאה אבל בחיי שמדובר בפעילות מענגת. קחו נשימה עמוקה, מלאת סבלנות, והאזינו ל-"Blood", עוד משהו שלא חסר במזרח התיכון. האמת היא שההשפעה האמיתית מגיעה כששומעים כמה שירים מהאלבום ברצף, והגוף נרגע.

פורסם במקור ב-11 באוקטובר 2008

כבר סיימתי פעם עונג אחד עם שיר של Antsy Pants, הרכב ספונטני למדי של קימייה דוסון עם כמה חברים ולפחות ילד אחד (אני שמעתי שניים, בתמונות שמצאתי יש אחד). אבל עכשיו שמתי ידי סוף סוף על האלבום המלא שלהם, ואוף כמה שהוא מעורר חיוכים ופלאים ילדותיים ונהדרים. הוא אמנם לא באמת מיועד לילדים (השיר "Sometimes" במיוחד מכיל כמה מילים ורעיונות שלא כדאי שיגיעו לבני שש), אבל הוא מיועד לכל מי ששכח איך זה להיות ילד או לכל מי שאוהב להיות ילד ולא רוצה להפסיק. "Henry Kelly" הוא המניפסט שלהם: "הנרי קלי טיפס לצמרת העץ, הוא היה רק בן ארבע או חמש. הוא לקח איתו גלגל גדול לצמרת, וניסה לנסוע עליו. הנרי קלי נפל וצרח בטירוף כשהגוף שלו פגע בענפים. הוא נפל מהצמרת לקרקע, וכשהוא נחת הייתה חסרה שן בפה שלו. והמבוגר אמר: 'הנרי, הנרי קלי, אתה לא מבין שיכולת למות?' אבל הילדים אמרו: 'הנרי קלי, אתה הגיבור שלנו, אי אפשר לדעת אם משהו הוא אפשרי אם לא מנסים'. הנרי קלי חיכה ששן המבוגר שלו תגדל, והיא גדלה והוא בסדר גמור. ואם לא הייתם שומעים את הסיפור, אולי לא הייתם שמים לב שיש לו חיוך עקום. אז תקשיבו לי טוב, ילדים עם הורים מגוננים: צאו ונסו דברים, תתלכלכו, תיפגעו, אל תפחדו כל כך מהכל".

פורסם במקור ב-21 באוגוסט 2008

אני לא נוהג לפתוח ככה, אבל הפעם באמת לא נותרה לי ברירה. בשנתיים האחרונות בקושי שמעתי את האלבום האחרון של פיונה אפל, Extraordinary machine. לא שהוא לא טוב – הוא מעולה – פשוט לקח לי זמן להתרגל אליו. האלבום שקדם לו היה כל כך חזק ומושלם וכבש אותי בכזה כוח, שבכלל לא העזתי להרחיב את המקום בנפש שלי שכבר התעצב סביבו במדויק. אבל כמו הרבה דברים טובים, גם הוודאות בכך שהאלבום הכבר-לא-כזה-חדש הוא מעולה הגיעה במקרה. רנדום בנגן שלי, נסיעה ארוכה, ראש נוקש על החלון. ואז פתאום מגיע השיר הזה שכבר שכחתי שהוא קיים, עם האגביות המעושה והמכאיבה בשמו, "Oh well", והרעידות שמתגנבות לקול של אפל כבר באמצע השיר הופכות לגיהינום סייסמי ככל שהוא ממשיך. שכבת החצוצרות החמות באמצע השיר היא ניסיון שווא קלוש לחבוש לב שבור. "איזה בזבוז של אהבה ללא תנאי על מישהו שלא מאמין בדברים כאלה". כל כך פשוט, כל כך מכאיב שאין ברירה אלא להרגיש בחזה את מהלומות הזעם שאפל משלחת בפסנתר שלה משל היה אותו אהוב בוגדני ולהיזכר, בפעם האלף, שבאישה הדקיקה הזו יש כל כך הרבה כוח, כישרון וכנות.

פורסם במקור ב-27 ביוני 2008

"המוזיקאים הגדולים האמיתיים לא נבדלים מהאחרים מפני שהם נבדלים מהמוזיקה המיינסטרימית. הם נבדלים מהאחרים מפני שהם לא יודעים איפה המוזיקה המיינסטרימית נמצאת בכלל"

אורן ראב

פורסם במקור ב-6 ביוני 2008

הרגע שבו מבינים פתאום שמה שהיה עד עכשיו קשר או דייטים או פלירטוטים או כימיה הוא בעצם אהבה, הוא רגע שממלא אותך בבת אחת באושר ובבהלה. וזו אחת הסיבות שהופכות את "Starlings", השיר שפותח את האלבום החדש והמעולה של Elbow, לשיר מושלם. שאר הסיבות נעוצות בלחן נהדר, בטקסט מבריק וכנה כמיטב המסורת של גאי גארווי .

גארווי הוא כותב מחונן, איפשהו בין בן גיבארד לג'ף טווידי, רק בבריטית. ובדיוק כמו "At least that's what you said" שפותח את A ghost is born של וילקו, גם "Starlings" מתחיל שקט מאוד ופתאום מתפוצץ בווליום גבוה יותר, כזה שגורם למאזין מן השורה לזנק אל כפתור הווליום שלו. זו דינמיקה של סאונד שלא שומעים היום הרבה. אבל זה גם חלק מהיופי והחיוּת והשירה הצרופה שיש בבניית השיר הזו במקרה הספציפי הזה. כשאחרי כל ההתפתלויות והחיזורים וההפצרות, כשגארווי מביט לה בעיניים פתאום מתפוצץ בו משהו, פתאום הוא נוסק ומסתחרר וצולל כמו להקת ציפורים, ואז זה מכה בו, בשקט המשתק: יכול להיות שזו אהבה? *בבבבבוווווווםםםם* – הרגע הזה, הפיצוץ הזה, הוא ביטוי מוזיקלי מושלם לאותו זינוק פתאומי של אושר ופחד. והדרך שבה הלחן וכלי המיתר מתעקלים ומתרככים מיד אחריו היא בדיוק הנשימה העמוקה הזו שלוקחים כשמבינים שיש כאן יותר יופי מאשר חשש. זו אהבה, והיא כל כך יפה בעולם שלנו. [מפ3]

פורסם במקור ב-28 במרץ 2008

אז בעניין פורטיסהד החדש…*נשימה עמוקה*… השבוע דלף לרשת מה שאמור להיות Third, האלבום השלישי עתיר הציפיות המטורפות, עשר שנים שלמות אחרי האלבום השני והמושלם שלהם. אני אומר "אמור להיות" כי מה שהגיע לאוזניים שלי נשמע כמו אוסף דמואים. מיקס לא טוב, מאסטרינג זוועה, עיבודים שנשמעים כמו רעיונות לא גמורים, וכמו שאיבחן בתבונה אחי הגדול: אין פטיפונים! מצד שני, אי אפשר לטעות. זו לא עוד הדלפה מטעה כמו מה שקרה עם אינטרפול לפני האלבום האחרון. אי אפשר לטעות בקול של בת' גיבונס, וחלק מהשירים כבר הכרנו מההופעה ב-ATP שההקלטה שלה נפוצה לא מזמן. אז האם זו הגירסה הסופית? קשה לדעת. אני מקווה מאוד שלא, ושגרסת האלבום תהיה מלוטשת יותר ו… טובה יותר. מצד שני, כשישבתי בחדר בחושך עם האוזניות והאזנתי לראשונה לדברים המשונים האלה, הגוף שלי הצטמרר כולו במשך דקה שלמה מהשיר "The rip", שעד עכשיו מעורר בי את אותה צמרמורת של עונג ואימה. במילים פשוטות, זה נשמע כאילו רדיוהד מנגנים שירים של פורטיסהד. ובמובן מסוים, אפשר לומר את זה על כל האלבום. את הניתוח הכולל לאלבום הזה אשמור לרגעים ודאיים יותר לגביו, אבל בינתיים אני מפציר בכם לעצום עיניים ולתת לשיר הזה לשטוף אתכם.

פורסם במקור ב-14 במרץ 2008

"הזמרים של היום שרים כמו זקנים. זה ממש מדכא. אני מת לצעוק להם 'היי, תתעוררו! אתם צעירים! מה יש לכם?'"

– רמי פורטיס

פורסם במקור ב-26 בפברואר 2008

לפני 41 שנה הלכו צמד חברים, אריק וג'ק, להופעה של ג'ימי הנדריקס בלונדון. ג'ק חזר מסוחרר ממה ששמע, ומיד כשהגיע הביתה הוא הרים את הגיטרה וניסה לחקות את הריפים הממכרים שזה עתה שמע. יצא לו משהו טוב דווקא' מסוג הדברים שג'ק וייט ימכור עכשיו את נשמתו עבורם. הוא ישב כל הלילה עם חברו פיט שכתב את המילים, ולמחרת הם נפגשו שוב עם אריק, שכתב את הגשר והנה היה שיר שלם. החודש לפני 40 שנה, בפברואר 1968, יצא השיר "Sunshine of your love" של Cream בארצות הברית וכבש את המצעדים ובצדק.

אבל הפעם אני לא מדבר על אריק קלפטון וג'ק ברוס, אלא דווקא על גרסת כיסוי שיצאה עוד באותה שנה. זה המקור, להשוואה, אבל העונג נפתח השבוע עם "Sunshine of your love" בגירסתה של Spanky Wilson, זמרת סול ופ'אנק (אני יכול רק לדמיין מה מקור הכינוי ספאנקי) שעדיין פועלת ושרה לאחרונה עם הקוואנטיק סול אורקסטרה, וגירסת הפ'אנק-סול הנפלאה שלה לשיר הזה עשתה לי את שישי בבוקר. כדאי להוריד ולא לשמוע אונליין, מפאת גודלו של הקובץ.

פורסם במקור ב-1 בפברואר 2008

אני רוצה להטות את מגבעתי (קראתי היום בעיתון שמגבעות זה אופנתי) לשני ענקים מוזיקליים שלמעשה כבר כיכבו פה בעבר לא פעם. אחת היא ג'וני מיטשל, שמשחק המילים על שמה בכותרת העונג מתייחס לאייטם שיגיע בהמשך. השני הוא האחד והיחיד, אחד הנפילים המוזיקליים היחידים שעדיין מהלכים בעולם, כזה שנראה לפעמים כמו בדיחה אבל כששומעים שיר באמת טוב שלו לא נשאר אלא לצחוק על הדעות הקדומות של עצמנו – פרינס. וכשכישרון הכתיבה וההלחנה של ג'וני מיטשל פוגש כישרון ביצוע ועיבוד כמו של פרינס, התוצאה יכולה להיות תאונה מוזיקלית שוות ערך לצ'רנוביל, או מעדן חלומי ממש. הביצוע של פרינס ל-"A case of you" נופל לקטגוריה ב'.

פורסם במקור ב-11 בינואר 2008

קחו קורטוב ג'ף באקלי, ערבבו במעט אנטוני מהג'ונסונז, הורידו את מינוני הדרמטיות של שניהם והניחו בקנדה. תנו לו את פרס פולאריס לאלבום הטוב ביותר (בו אכן זכה השנה), והנה לכם מר פטריק ווטסון, באלבום המדהים Close to paradise. האמינו לי שהיה קשה מאוד לבחור שיר אחד לפתוח בו, כי יש פה רבים משובחים ורציתי לתת לכם את כל צדדיו של ווטסון בשיר אחד. אי אפשר. במקום זאת, קחו פשוט את שיר הפתיחה של האלבום – "Close to paradise" גם שמו – אקורדי פתיחה פינקפלוידיסטים ויופי של שיר באופן כללי – ואני מקווה מאוד שתפליגו משם למצוא לכם עוד שירים מהאלבום הזה, או את האלבום כולו.

פורסם במקור ב-15 בדצמבר 2007

"אני לא אוציא תקליט ואקווה שאף אחד לא יגנוב אותו, ואז אכעס כשזה יקרה. אם אתה לא יכול להשיג את התקליט, תגנוב את הדבר המזוין ותן אותו לחברים שלך. עשיתי אותו בשביל שאתה תוכל לשמוע אותו"

– טרנט רזנור בראיון לוויינט, שבועיים וחצי לפני ההופעה בארץ

פורסם במקור ב-19 באוגוסט 2007

ה-EP החדש של היה-יה-יה'ז, IS IS, שיכול להיקרא גם כ-Isis או 1515, תלוי את מי שואלים, נפתח בשיר בשם "Rockers to swallow", שמפגין טקסט לא מאוד קוהרנטי וכמעט אפס התפתחות מוזיקלית. עם זאת, מדובר באחד משירי הרוק הכי טובים ששמעתי השנה, ואני לא מפסיק לשמוע את ה-EP העצום הזה, שמכיל חמישה שירים שלא נופלים מציון "מעולה" לכל אחד מהם. לא תבינו אם תשמעו את זה באוזניות או בשקט. תגבירו את הווליום עד גבול הסבל האנושי שלכם, ככה צריך לשמוע את ה-EP הזה. למה אני כל כך אוהב את השיר הזה (שהוא, אגב, דווקא לא הטוב ביותר ב-EP)? כי ב-EP חוזרים הכןכןכןים לשירים שכתבו פעם, ונדמה שבשיר הזה, יותר מכולם, הם מפשיטים את פורמט שיר הרוק ליסודותיו. לא צריך פה ממש פזמון או טקסט או אפילו ריף גיטרה שלם. המקצב של המתופף בריאן צ'ייס מזכיר לי כאן בעיקר ריקודים קדומים סביב המדורה, והגיטרה של ניק זינר אהובי נעה בין שברי ריף (חלקם במיתרים מושתקים) להתחרעויות סאונד שקשה להגדירן כנגינה. גם קרן או לא דבקה דווקא במילים, אלא בוחרת מדי פעם בנהמות, הברות בודדות וכולי. זה רוק של האדם הקדמון, זה התת-הכרה של הרוק, התשתית הכי בסיסית שלו. וזה בנזונה של שיר. וזה בנזונה של EP. ואפילו אני, שלא ממש השתגעתי על הלהקה הזו עד עכשיו, נפלתי ברשתם עם חמשת השירים הקצרים והמצוינים האלה.

פורסם במקור ב-11 באוגוסט 2007

כל מי שמכיר את טעמי המוזיקלי יודע שלצד העדפות, נטיות וסטיות מוזיקליות ידועות, יש לי אהבה עזה למושג החמקמק הזה, שנקרא "גרוב". הגרוב ידידנו חמקמק וחלקלק הוא עד מאוד, כמו סבון שקשה לתפוס אותו כשהוא בורח לך מהידיים. זו לא הייתה מטאפורה טובה במיוחד אז תמשיכו לקרוא ועוד שניה אבהיר. כמו emo או פורנוגרפיה, קצת קשה להגדיר מדעית או מילונית את המונח "גרוב", אבל אזהה אותו מיד אם אתקל בו. לצורך העניין אצטט את סטיב טלהוס, שאני חייב להודות שאין לי רבע מושג מי הוא, שאמר "כשאפילו אנשים שלא יכולים לרקוד רוצים שיתחשק להם לרקוד, כאן נכנס הגרוב". אבל אל תתבלבלו. גרוב זה לא מה שהופך את "Heaven" של בריאן אדאמס לרקיד כשמוסיפים לו ביטים של האוס. זה סתם קצב, אפילו קצב משעמם למדי. הגרוב נוצר כשהקצב הוא יותר מסתם תופים קצביים. לעזאזל, גם שירים שקטים או איטיים יכולים להיות גרוביים, ופעמים רבות הם אכן כאלה. ז'אנר ה-Rare Groove שהכיר לי חברי הטוב והיקר מורפלקסיס מכיל המוני שירים שלא תחשיבו כרקידים, אבל הגרוב נשפך מהם כמו דבש בלי שהם יגלשו לפ'אנק טהור, למשל. אני מצטער, אפסיק עכשיו לנסות להגדיר משהו שאי אפשר להגדיר. מה שאעשה במקום, זה לספר לכם על ביל וית'רז (Bill Withers). את ביל שלנו אתם בטוח מכירים. גם אם לא שמעתם את שמו, שמעתם את "Ain't no sunshine" (שגם הוא גרובי למדי), "Lean on me", "Just the two of us" ו-"Lovely day" – כולם שירים שעורכים מוזיקליים אוהבים לשבץ בקומדיות רומנטיות וסרטים אמריקאיים באופן כללי, ו-וית'רז, מלבד היותו מבצע בחסד, גם כתב והלחין את רובם. מלבד אלה ועשרות אחרים, יש לו שני שירים נפלאים שאני אוהב במיוחד, שניהם יחסית רגועים אבל מכילים גרוב שאי אפשר להתכחש לו. אחד הוא "Grandma's hands" שבלאקסטריט סימפלו בחדווה ללהיט ההיפ הופ מהניינטיז "No diggity", והשני הוא "Use me", שלשמו התכנסתי כאן היום. השיר הזה כל כך טוב וכל כך גרובי, שמתחשק לי להקים את סטיבי וונדר מכיסאו ולגרור אותו לרחבת הריקודים, שם נרקוד כמו אדי מרפי. ולא סתם הזכרתי את וונדר, השיר הזה מבוסס בעיקרו על עבודת תופים נפלאה וליין דומיננטי של Clavinet (מעין אורגן חשמלי שהלך חזק בסבנטיז), שמזכירים בהחלט את וונדר ברגעיו הפ'אנקיים יותר. אבל השיר הזה אינו פ'אנק. הוא גם לא בדיוק סול, למרות שהקול של וית'רז הוא יותר סול שחור משאפשר להעלות על הדעת. וזה מוזר, כי יש מיליון שירים אחרים עם תופים ואורגן דומיננטי, אבל אין להם את הקסם הזה, את הניצוץ הזה, את ה… גרוב.

פורסם במקור ב-21 ביולי 2007

"איגי נראה והתנועע כמו שילוב של קוף, פנתר, לפיד בוער ואיבר מין גברי זקוף"

– בן שלו מתאר יפה ב"הארץ" את ההופעה הכי טובה של השנה

פורסם במקור ב-13 ביולי 2007

"לא האמנתי שייצא משהו מהחיים שלי, אבל וייטס סיפק לי הארה: הבנתי שהעולם הרבה יותר גדול ממה שחשבתי. הבנתי שאם יש מקום בעולם למוסיקה של טום וייטס, שהיא כל כך שבורה ואמורפית, אז יש בו מקום גם בשבילי"

– רות דולורס וייס היא דוגמה חיה לכוחה של המוזיקה.

פורסם במקור ב-29 ביוני 2007

ופקיטו בישר לי השבוע שבמייספייס של התפוחים – להקת הFאנק-ג'ז-ברייקס הישראלית הנהדרת בה חברים גם רדיוטריפ – אפשר למצוא קאבר מפתיע. האמת היא שכשחושבים על זה, הוא לאו דווקא כל כך מפתיע. הרי כשמפשיטים את "Killing in the name" של רייג', נותרים מקצבי Fאנק מושלמים לאשפי גרוב כמו התפוחים. כל מה שצריך לעשות זה ללחוץ על "Killing" בנגן המייספייס של הלהקה, וליהנות מכמה דקות מרעננות שיכולות לשבת בנוחות רבה גם באלבום של מייק רונסון. או יס.

פורסם במקור ב-24 ביוני 2007

אוֹ נוֹ הִי דידנט! כן, אני יודע, גם אני לא חשבתי שאי פעם אשים שיר של טום ג'ונס בתור שיר פתיחה לעונג שבת. אבל לפעמים גם אני מחקה את קרלטון מ"הנסיך המדליק" ומפזם לעצמי שירים שלו. עד כמה שהזמר עצמו מגוחך, במיוחד בגלגולו הנוכחי מוכה הניתוחים והשיזוף המלאכותי – לבחור ששר כל כך הרבה חייבים להיות כמה שירים באמת-טובים ברזומה. "Looking out my window" הוא אחד מהם. פצצת סול-פ'אנק נהדרת (כולל "uh!" דמוי ג'יימס בראון) עם מילים של בלוז. זה לא מפתיע – לפני שהתחיל לשיר בלדות לסבתות בווגאס, ג'ונס עשה המון כסף בתור הבחור הלבן ששר סול ופ'אנק. בדיוק כמו שאלביס עשה מהרוקנ'רול ואמינם מההיפ-הופ. אם תגבירו מספיק את הווליום, תוכלו להרגיש איך האגן שלכם מתחיל לזוז בצורה לא רצונית.

פורסם במקור ב-11 במאי 2007

האור מעומעם. המתיקות הצרפתית הקלילה על הלשון הפכה למרירה, המלנכוליה, שתמיד ריחפה באלבומיה הקודמים, סוף סוף שקעה והתיישבה והיא נוכחת עיקרית ברוב השירים באלבום, בעיקר בעיבודים ובסאונד כבד ואפלולי יותר. זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שהייתי רוצה שאן תעשה עכשיו. וזה מה שהיא עושה. וזה נורא כיף כשאמנים עושים מה שקיווית שהם יעשו. זה בהחלט לא השיר הכי טוב באלבום, אגב. הוא דווקא אחד מהטובים פחות, אבל הוא סיפתח מעולה לרוח האלבום, והוא גם תואם את אווירת המלנכוליה הכללית סביב השבוע הנוכחי שלי. אה כן, שכחתי, היא ישראלית במקור (תכננתי שלא לכתוב את זה, אבל משטרת התקשורת הישראלית התדפקה על דלתי והראתה לי צו בית משפט שאוסר לכתוב על קרן אן בארץ בלי להזכיר את זה לפחות פעם אחת).

פורסם במקור ב-27 באפריל 2007

תקשיבו, אני חולק אתכם פה היום את אחד הסודות המוזיקליים הכי שמורים שלי, אז שיישאר בינינו, כן? זה קטע שנהגתי לשרבב בהפתעה לכל מיני מיקסטייפים שערכתי לחברים וחברות במשך השנים. הוא כל כך אדיר בעיניי, ובדרך כלל מגיע במיקסטייפים שלי רגע לפני שהוא אמור להגיע (כלומר כשהגרוב והקצב עולים ועולים אבל עדיין לא מגיעים להתפוצצות שלהם), שהוא תמיד מפתיע. בסוף הניינטיז יצא אלבום מיקס מטורף במיוחד לליאם היולט מהפרודיג'י. באלבום, שנקרא The dirtchamber sessions vol. 1, והוא עד היום אחד האלבומים האהובים עליי, לקח היולט את כל ההשפעות שלו ואת כל השירים הכי מגניבים שהוא מכיר, ופשוט דחס אותם יחד – במיומנות מרהיבה של תיקלוט וסימפול – לשמונה רצועות, כל אחת מכילה קטעים משלושה ועד עשרה שירים בערך. יש שם המוני אמנים, מהסקס פיסטולז ועד בארי ווייט, עם המון ברייקביט, גרוב ואולדסקול היפ-הופ באמצע – כל המרכיבים מהם צמחה המוזיקה של הפרודיג'י. בין השאר יש שם כמה שניות שפקחו לי את העיניים אפילו יותר משהן היו פקוחות בשאר הדיסק. שנים חיפשתי, ובסוף גם מצאתי את המקור (בחוברת של הדיסק לא כתוב את שם השיר הנכון). לקטע קוראים "Punk shock", והוא יצא ב-1998 באלבום של המוזיקאי השוודי Rasmus (לא לבלבל, בשום פנים ואופן, עם להקת ה-MTV הנשכחת בעלת השם הזהה). אני לא ממש מומחה בתחומים האלה של המוזיקה ולכן לא יכול ממש לזרוק לכם שמות של ז'אנרים (בולצמן בטח יכול), אבל השיר הזה הוא פצצת אנרגיה, גרוב וקצב שקשה להתאושש ממנה. אני מקווה שכל מי שלא מפחד מברייקביט, ביג ביט ואנשים כמו הפרודיג'י וכימיקל בראדרז, ימצא פה את הקסם והנפיצות שאני כל כך נהנה מהם בכל פעם שהשיר הזה נכנס לאוזניים שלי.

פורסם במקור ב-13 באפריל 2007

האלבום החדש של Laura Veirs, שנקרא Saltbreakers, נחת במחשבי לא מזמן הודות לבלוג של פרנק, "הקונכייה". בשנה שעברה נפלתי חזק בקסמו של האלבום הקודם שלה, Year of meteors, ולאלבום הזה הגעתי עם ציפיות גבוהות מאוד. אני אוהב את וירס, יש בקול שלה משהו מאוד אגבי ולא-מתאמץ, אבל היא סונגרייטרית מעולה והיא מגישה את החומרים שלה בלי הרבה יומרנות ועם הרבה כישרון. האלבום החדש כבר הסתובב כמה וכמה סיבובים ברמקולים ועדיין לא ממש ספגתי אותו עד הסוף, אבל שיר אחד מתוכו, "Nightingale", פשוט לא יוצא לי מהאוזניים. אני לא יודע איך להסביר את זה. אולי אלה המברשות הג'זיות על התופים, אולי זו הדרך בה לורה שרה את המשפט "Till the nightingale came and sang a song for me", אולי זו ההרגשה החמקמקה הזו שגורמת לשיר להישמע כמו פסקול לבהיית בין-ערביים מחלון של מכונית כשהשמש ממצמצת בין ענפים. לא יודע. כך או כך, זה אחד השירים הכי יפים ששמעתי בחודשים האחרונים, והוא מושלך מיד לתיקיית "שירי 2007", משם הוא יקפוץ עליכם שוב בדצמבר.

פורסם במקור ב-9 במרץ 2007

אולי אלה הערפילים שהכו בנו בתחילת השבוע, אולי זו האהבה, אולי זה החורף שסוף סוף הגיע כמו שצריך, אולי זה בגלל אייטם מספר 2, ואולי אני סתם a big softy (טוב, את זה אנחנו כבר יודעים), אבל כבר כמה ימים ש-"Misty" המקסים של ג'וני מאתיס לא יוצא לי מהאוזניים. מאתיס, שהוא זמר מעולה שהיה כוכב לא קטן בסיקסטיז, הוא גם אישיות מרתקת ומחזיק בכמה תארים מעניינים. הוא יצא מהארון כהומוסקסואל באייטיז, ועקב איומים ברצח (!) לא דיבר על העניין שוב עשרים שנה. הוא הזמר הראשון שיצא לו אוסף להיטים (באמת!), וריי צ'רלס ביקש שבהלווייה שלו ינגנו את הביצוע שלו עם מאתיס ל"מעבר לקשת". אבל השיר הזה, שהוא באמת חתיכת קיטש אדיר, הוא פשוט מקסים בעיניי. אם זה יותר מדי אולדי-גולדי בשבילכם, קפצו לשיר הסיום.

פורסם במקור ב-2 בפברואר 2007

הפעם הראשונה שנתקלתי בשם בלוסום דירי (Blossom dearie) היה באחד הסרטים האהובים עליי, החיים בלעדיי. מארק רופאלו משמיע שם לשרה פולי קלטת שאחותו הכינה לו, ומספר לה שבלוסום דירי היא זמרת קטנה וזקנה שעדיין שרה גם בימינו. וזה נכון, הזמרירה ילידת 1926 הוציאה אלבום רק לפני 6 שנים, וככל הידוע לי עדיין מופיעה. כבר כמה שנים שאני מאזין לאלבום נהדר שלה מ-1958 שנקרא Once upon a summertime, ומדלג בין בלדות ג'ז נעימות ומתוקות לפזמונים עליזים וכיפיים, על גבול המטופשים, כמו זה שלפניכם. אבל כולם עושים הרגשה טובה-טובה בלב וחיוך גדול על הפרצוף, כי בנוסף לקול וההגשה הילדותיים של דירי, החרוזים כל כך שובביים ומשחקיים, שאי אפשר שלא לחייך. התלבטתי רבות ובסוף בחרתי בשיר האהוב עליי, "Moonlight saving time" (כמו שעון-חורף, אבל לשעות ירח), שהוא לא בהכרח מייצג, אבל הוא דרך נפלאה לפתוח סופשבוע חורפי ושטוף שמש כמו זה. תיהנו.

פורסם במקור ב-26 בינואר 2007